ערן והוא - חלק 1 ט"ז

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  ערן מאז ומעולם אהב להתלבש במותגים. הוא אדם שמאוד אכפת לו איך הוא נתפס בעיני אחרים – זה ממש חלק בלתי נפרד ממנו. כל פריט לבוש אצלו, בין אם זה חולצה, מכנס או חגורה, חייב להיות מדויק ויוקרתי, כזה שאפשר לראות עליו שהושקעה מחשבה, וכמובן גם כסף. החולצה חייבת לשבת עליו בדיוק כמו שצריך – לא לוחצת מדי ולא רפויה מדי, ואם היא רק טיפה לא במידה המדויקת, הוא לא יחשוב פעמיים וייקח אותה לתופרת כדי שתעשה את ההתאמות. כשהחליפה לא יושבת עליו בול, זה ממש יכול להרוס לו את היום. אפילו כשהוא עולה קילו אחד או שניים – הוא כבר מתבאס על עצמו. 

כל בוקר, עוד לפני שאני מספיק לפקוח את העיניים, ערן כבר ערני, מתארגן בדייקנות, מחזיק מראה קטנה ביד מול החלון ובוחן את עצמו מכל זווית אפשרית. אני שוכב על המיטה חצי רדום, ורואה איך הוא מתקרב למראה ומוציא בפינצטה שערה סוררת או שתיים מבין הגבות. הוא עומד שם מול המראה בקשב מלא, רכון מעט, בוחן כל פרט. כל השגרה הזו כל כך מנוגדת לי; משהו שלא הייתי ולא אהיה אף פעם. אני, לעומת ערן, תמיד שלומפר. מוכן בדקה התשעים, לא שם לב אם הבגדים מגוהצים או לא, ובדרך כלל עושה כל מה שאפשר כדי להתחמק ממשימות כמו לנקות או לארגן את הסביבה שלי. למזלי, יש את אלו מסביבי שתמיד אני יכול לסנג'ר אותם. 

כשאני חושב על זה, ההרגלים האלה מלווים אותי מאז שהייתי ילד. כשהייתי ילד, למשל, הייתי מציע לאחי הקטן, תמורת 20 ש"ח, שהוא ינקה לי את החדר. אחרי זמן מה הייתי חוזר לחדר נקי ומסודר, מרוצה ושמח. הייתי בטוח שמצאתי פתרון מושלם, עד לרגע שבו הייתי פותח את הארון וכל הבגדים היו נופלים עליי כמו מפולת. מסתבר שאחי פשוט דחף את כל הבלגן לתוך הארון כדי לסיים את העבודה מהר.

זיכרון נוסף שעולה לי הוא מהימים הראשונים בישיבה הראשונה שלי. האב בית של הישיבה נכנס יום אחד לחדר שלנו מוקדם בבוקר וראה שהרצפה לא באמת נשטפה כמו שצריך. אני הייתי התורן ניקיון. בלי לחשוב פעמיים, הוא שפך דלי מים עם סבון אורנים על הרצפה ויצא מהחדר, והותיר אותי להתמודד עם שטף המים, מלא קצף ועם בהלה להימנע מהרס של הדברים שלי שהתחבאו מתחת למיטה.

דחפתי את ערן לצאת לשידוכים שוב ושוב, ניסיתי לעודד אותו להיפתח, לבדוק את עצמו, אפילו מול האפשרות שהוא יימשך לגברים אחרים. הוא תמיד היה חד-משמעי: "גברים? מה פתאום! אני אוהב נשים! אני לא נמשך לגברים! אנחנו רק משתעשעים." הוא הכריז בהחלטיות. כל פעם שהציעו לו בחורה הוא הסכים, קבע, יצא, ניסה. אמרתי לו שזה לא חוכמה לצאת עם כל אחת שמציעים לו מבלי לבדוק קודם התאמה בסיסית. אצלנו החרדים, נהוג לבדוק כל מועמדת לפניי ולפנים: מי היא? איך המשפחה שלה? האם יש בעיות בריאותיות במשפחה? מה אזור המגורים שלהם? מה רקע דתי? ומה הדרישות שלה לגבי הבן זוג? אלה לא שאלות שנועדו רק לסמן וי, אלא לבדוק רצינות, כנות והתאמה.

ערן היה יוצא לדייטים שוב ושוב, מתמלא תקווה ואמונה שהוא ימצא את האחת שלו, שתשנה את חייו. "אני הולך למצוא מישהי באופן רציני ולהתחתן," הוא אמר לי עם הנחישות התמימה שלו, "אני רוצה שזה יצליח." אבל בכל פעם שהיה חוזר הביתה מאחד מהדייטים האלה, מחבק אותי כמו חתלתול פצוע, מתחיל במין קיטור שלא נגמר, מלא בתירוצים כאילו הפגם היחיד בעולם היה בבנות האלה שהכירו לו. "אתה לא מבין איזה בחורה הציעו לי הפעם," הוא אומר באנחת ייאוש, "יש לה משקפיים ואני פשוט לא אוהב משקפיים!" "היא נמוכה מדי או גבוהה מדי… זה לא זה." ועם הזמן, זה התחיל להיראות כאילו הוא בוחן כל בחורה בזכוכית מגדלת, כאילו כל פרט קטן בה הוא סיבה לפסול את האפשרות לזוגיות אמיתית.

אני מבין קצת בררנות, אני עצמי לא אוהב אנשים שהם לא אסתטיים, אנשים שלא אכפת להם מהניקיון שלהם או מהסביבה. לי זה לא משנה אם הבן אדם גבוה או נמוך, אם הוא ג'ינג'י, שחום עור או בלונדיני – כל עוד הוא אסתטי ונקי, יש לו ריח טוב, לא של בושם כבד או דאודורנט שמסתיר משהו, אלא של עור נקי. יש אנשים שפשוט יש להם ריח גוף טבעי נעים, וריח כזה עושה לי טוב. אבל ריח טבעי הוא לא עניין של מקלחת. עם זאת, אני גם לא מצפה מכל בני האנוש להיות מושלמים – ממש לא.

התחלתי לחשוב לעצמי, למה הוא בוחן את כולן בקפדנות כזו, כאילו מחפש סיבה מראש לדחות אותן. אני, הרי, לא מושלם, ואני יודע את זה. אין לי שום אשליה שאני או מישהי בעולם נהיה מושלמים. ואז חשבתי: אם הייתי מגיע עם משקפיים, הוא היה פוסל גם אותי? ברור שלא!. פתאום היה לי ברור שזה מעין תירוץ שהוא יוצר לעצמו, מין "שקר נח" שאומר לו, "הנה, ניסיתי, אבל זה לא עבד". כי למעשה, הוא היה פוסל את כולן מראש, לפחות בתת מודע.

למרות כל הדחיפות וההצעות שערן יצא ויפתח אופקים, הוא המשיך להיתקע על פרטים שוליים. הוא המשיך לשמור על תקווה, משוכנע שכל דייט מקרב אותו למציאת הנפש התאומה. "הפעם, אני מרגיש שזו תהיה מישהי רצינית," הוא היה אומר, אבל שוב חזר מבואס, מספר איך מצא בה כל מיני תקלות קטנות שלא עברו לו חלק בגרון – היא יותר מדי ככה, או פחות מדי ככה. הפרטים הפכו אצלו לאבני נגף שהוא מציב לעצמו.

אני מסתכל עליו מהצד, נאנח ומבין שערן בורח מאמת מסוימת. כל הפגמים האלה שהוא כביכול מוצא, הם אולי סימפטומים לבעיית עומק שהוא לא מצליח להודות בה.

אני זוכר את הפעם ההיא כשכולם לחצו עליי להיפגש עם בחורה. ניסו לשכנע אותי שהיא בדיוק מתאימה לי – תימנייה, עם חוש הומור, מבית טוב – "בדיוק כמוך!" הם אמרו. ואני? ידעתי היטב שאין שום סיכוי שזה יוביל למשהו רציני, הרי אני הומו, ואני לא רואה את עצמי מתחתן עם אישה. למרות זאת, הלחץ היה כל כך גדול, ומכל כיוון, וכולם סברו שזה רעיון מבריק ו"דודה שרה" נדלקה על הרעיון. אז אחרי אין-ספור שכנועים, נכנעתי וחשבתי, "בסדר, אעשה את זה רק פעם אחת, לסמן וי." הסבירו לי שאני לא צריך אפילו לתכנן דייט – רק לבוא לבית של דודה שרה, ולפגוש אותה שם.

אז הגעתי, במין חוסר חשק כזה, ונכנסתי פנימה לחדר.  על החדר היה שולחן ועליו מפה לבן, בקבוק מים ובקבוק קוקה קולה ושני כוסות זכוכית. ראיתי מולי בחורה חמודה יושבת ברגליים משוכלות, תימניה מתולתלת ויפייפיה עם עיניים זורחות וחיוך שחושף שיניים מושלמות, שנראתה כמין גרסה נשית שלי. היא חייכה אליי, ואני חייכתי אליה חזרה. היה איזה רגע של שתיקה, ואז אמרתי לה בחצי צחוק, "היי, אני הראל, מממ.. אני מבין שממני וממך לא תצא חתונה, אבל אם כבר דחפו אותנו לתוך זה – לפחות נצחק." היה נראה שהיא מסכימה. פתאום כל הפורמליות נעלמה, ובמקום סיטואציה מביכה, מצאתי את עצמי יושב איתה ומריץ בדיחות. התגלגלנו מצחוק, קירות הבית רעדו.  היינו כמו שני סטדנאפיסטים. ובחוץ? דודה שרה ציפתה שזה הרגע שבו אני "נופל מהרגליים", מתאהב בבחורה ש"הוכנה לי משמיים". בסוף הפגישה, שנינו יצאנו עם חיוך מרוח על הפנים ואמרנו לדודה שרה באותה נשימה: "זה פשוט לא מתאים." היא לא האמינה. הבעת תדהמה הוקפאה לה על הפנים. אני חושב שהיא ממש חשבה שמחר אני עומד להציע נישואין!

זה היה הסיפור היחיד שלי עם בנות. לא הרגשתי צורך לנסות שוב.  חזרתי מיד לצ'אטים, ממשיך לחפש את הגבר המתאים. ובאמת הייתי מאוד סלקטיבי – לא עניין אותי רק אקטיבי או פסיבי, ממוקם או נייד, אלא חיפשתי אדם שיהיה מעבר לכל קטגוריה טכנית, מישהו שארגיש איתו חיבור אמיתי, מישהו שאפשר לדבר איתו, לצחוק איתו, להתרגש יחד, אבל גם לא מחייב?!. הבנתי שהצ'אטים לא באמת מאפשרים לי למצוא כזה קשר. כל אחד שם חיפש משהו שטחי, ואני חיפשתי משהו הרבה יותר אמיתי.

נכנסתי לכל מיני פורומים וקבוצות הכרויות באינטרנט. לא כי חיפשתי מישהו רציני – החיים שלי באותה תקופה נראו די מושלמים בעיניי. הייתה לי עבודה טובה, למדתי, הסתדרתי בכוחות עצמי, והייתי די מסודר כלכלית. בנוסף, היה לי את ערן – גם כחבר טוב וגם בתור סטוץ קבוע. אז למה לי להתחיל לחפש עכשיו אהבה? לא הרגשתי שום צורך להוסיף משהו נוסף. אלא זה בא ממקום של סקרנות, ובריחה מערן.

הימים עברו, והמציאות השתנתה. 

בשלב מסוים נאלצנו לעזוב את דירת השותפים שבה גרנו, והתחלנו לחפש מקום אחר לגור בו. 

הפסיכולוגית שלי טלי הציעה שזה הזמן להיפרד מערן, להמשיך הלאה כל אחד בדרכו. אבל במקום להקשיב לה ולהיפרד, אמרתי לעצמי "אנחנו חייבים להיפרד בצורה יפה, ושערן מסודר ובידיים אחרות!". 

שכרנו דירת סטודיו מרוהטת יחד, רק אני והוא, היה בה כל מה שנדרש – מיטה זוגית, מקלחת קטנה, וחדרון לבגדים. המעבר הזה שינה אותנו. השגרה המשותפת הייתה ייחודית ועמוקה יותר מהקודם, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מחלקים את התפקידים בבית באופן טבעי: אני הייתי המבשל והמבלגן, וערן היה זה שתמיד מסדר ומנקה אחריי. לא משנה כמה בלאגן השארתי, ערן מעולם לא התלונן, הוא פשוט היה עובר אחריי ומסדר בשקט, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם בשבילו. ואני? פינקתי אותו בחזרה, מבשל לו ארוחות, מכין עוגות ועוגיות, אורז לו קופסאות לעבודה, והכל מכל הלב.

חיי היום-יום בדירה הפכו אינטימיים בצורה עמוקה ובלתי רגילה. חיינו כמו זוג לכל דבר, רק בלי הטייטל. ואולי יותר מכל – נהנינו מסקס על בסיס יום-יומי. שנינו היינו אנשים מאוד מיניים, וכשהיינו לבד, הרגשנו בנוח להתמסר לתשוקה בינינו. לא פעם, כשהבית היה שקט, ערן היה עושה לי טיזינג – מתחיל עם מבט מפתה או איזו הערה שמכוונת ישר לעניין, ואני הייתי נענה לו בשמחה. זה לא היה רק עניין פיזי; הייתה בינינו הרגשה של התאמה כמעט מושלמת ברמה המינית. החיבור הזה גרם לי להבין כמה מיוחד הקשר בינינו, לפחות בשלב הזה של חיינו המשותפים.

במבט לאחור, אני מאחל לכל זוג בעולם התאמה מינית כמו שהייתה לנו. לפחות בשלב הזה של המערכת יחסים בנינו.

באותה תקופה ערן ואני כבר היינו עמוק בתוך שגרת החיים המשותפת שלנו. ערן התחיל להשתלב יפה בעבודה, ואני הייתי עסוק בחיים שלי, בניהול הבית ובשגרה שנכנסה למסלול ברור. יחד עם זאת, תמיד הרגשתי דחף לשמור בינינו על ריחוק מסוים, אולי מתוך מחשבה שלא ייצר לעצמו אשליות לגביי. לפעמים, כשערן היה שואל אותי לאן נעלמתי, הייתי משקר ואומר לו שהייתי עם מישהו אחר. הייתי עושה את זה רק כדי להבהיר לו שאני לא באמת זמין לו באופן מוחלט – צעד שידעתי שמרגיז אותו. לרוב זה רק גרם לו להתחרמן יותר, כאילו הבידול הזה הפך אותו לתלותי יותר.

באחד הימים היה לנו שיחה כנה על העבר שלו. שאלתי אותו, "אימא שלך סיפרה לך פעם על הלידה שלך?" הוא הסתכל עליי במבט עצוב וענה, "לא ממש, אבל אני יודע שבזמן שנולדתי היא סבלה מדיכאון לידה. היא לא ממש רצתה לגעת בי או לטפל בי... אבל זה עבר לה, לאט-לאט." ההבנה שלי לגבי ההשפעה של הדברים האלו עליו הייתה די ברורה. אמרתי לו בעדינות, "תשמע, אולי יש לזה קשר למה שאתה מרגיש כלפי אחרים. הגוף והנפש שלנו לפעמים זוכרים דברים שהמוח שלנו מעדיף לשכוח, אולי יש לך איזו חרדת נטישה שהיא תוצאה של זה." הוא כעס, והרים גבה, "אני? חרדת נטישה? אין מצב." ניסיתי להרגיע אותו, "ערן, אני לא מאבחן ולא מטפל, אבל לפעמים אני מרגיש שהרעיון שתישאר לבד ממש קשה לך." הוא ביטל את זה, אבל היה אפשר לראות שזה הדליק אצלו משהו קטן.

יום אחד, בזמן שהייתי שקוע בגלישה בפורומים הרגילים שלי, קיבלתי הודעה פרטית ממישהו שאני לא מכיר. הוא כתב לי: "היי, שמי XX ראיתי את הפרופיל שלך ואני חושב שאתה מעניינת אותי, הייתי רוצה לדעת אם יש לנו משותף? מה אתה לחשוב?" זה היה מוזר – אף פעם לא נתקלתי בו שם קודם, וסקרן אותי להבין מי הוא. עניתי לו, "לא ראיתי אותך כאן קודם. איך אתה חושב שאפשר לדעת אם יש לנו משהו במשותף?" והוא השיב, "תספור לי על עצמך!" לאחר כמה חילופי הודעות, הוא כתב, "אני יכול באנגלית, זה יותר נוח לי. זה בסדר מבחינתך?"

מהר מאוד השיחות התקדמו, ומצאנו את עצמנו עוברים לטלפון. הוא התקשר אליי, ובקול עם מבטא כבד וזר הציג את עצמו: "שלום הראל, זה אני, מדבר XXX." הייתי באמצע עבודה, ופרץ צחוק בלתי נשלט בקע מגרוני. ניסיתי לא להעליב אותו, כיסיתי את הפומית כדי שלא ישמע אותי, וניסיתי לחזור לרצינות. התנצלתי במהירות ואמרתי, "תשמע בחור, אני בעבודה כרגע, אני לא יכול לדבר, אתקשר אליך מאוחר יותר."

לא היה לי חסר כלום באותה תקופה, לא באמת חיפשתי זוגיות או קשר חדש. ועדיין, משהו באותו מבטא המוזר ודרך הדיבור שלו הדליק אותי, כאילו רק כדי לקבל את החוויה. חשבתי לעצמי, "רק בשביל הסיפורים והצחוקים, אני חייב לפגוש את הבחור הזה."

מי היה מאמין שאותו בחור יהפוך בסופו של דבר לבעלי?

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<