חלק 3- "אתה תמיד מביא פרח לדייט?"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 
 למרות שמדובר בחודש אדר, והאביב כבר בפתח, הלילות בירושלים עדיין קרירים. אני ו'האיש הזר עם המבטא הכבד' החלטנו להיפגש. מתוך סקרנות טבעית שגברה עליי.

"בוא ניפגש ברחוב יפו בירושלים," הצעתי. "יש שם בית קפה קטן ושקט. נוכל לשבת לשתות משהו." חשבתי על רחוב יפו כי הוא תמיד מלא אנשים, ואם אגלה שהבחור משוגע, אוכל להיעלם בקלות בין ההמון.

יום המפגש הגיע, וכמו תמיד התארגנתי ברגע האחרון. לא השקעתי הרבה: זה היה עוד יום רגיל עבורי. אחרי מקלחת לבשתי חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, כיפה מקטיפה, ונראיתי כמו כל יום. מה שאתה רואה – זה מה שאתה מקבל.

לא שמתי לב שהזמן עובר, רק כשהסתכלתי בשעון הבחנתי שכבר שבע ואני רק בדרך לרכבת. התעכבתי, והגעתי לבית הקפה באיחור של חצי שעה.

פתחתי את הדלת בסערה, הצצתי פנימה. הרגשתי שנכנסתי לבועה קטנה במרכז העיר. המקום היה בגודל בינוני עם אווירה חמימה ושולחנות עץ נמוכים שראו ימים טובים יותר, קצת שרוטים, שנותנים תחושה שמי שנכנס לפה – נשאר הרבה זמן. ריח עדין של קפה טחון טרי, מעורבב עם ריח של עוגת שמרים חמה או איזה מאפה צרפתי נישא באויר, מישהו הקליד בלפטופ, מישהי ישבה מול מחברת מצהיבה וכתבה בעט נובע, זוג צעיר התלחש בשולחן צדדי כשבידהם כוסות קפה.

ואז ראיתי אותו – יושב ליד שולחן זוגי קטן, מבטו מופנה אליי, לדלת הכניסה, כאילו מחכה לי. עיניו היו חומות כהות, מלוכסנות, שיערו קצוץ, ולבש חולצה אלגנטית מכופתרת בצבע שחור עם פסים לבנים דקים. שונה מאוד ממה שזכרתי. בלי התחפושת הוא נראה לי אחר לגמרי.

"היי," אמרתי, מנסה להסתיר את חוסר הנוחות ומסדיר נשימה מהריצה מהרכבת.

הוא לחץ את ידי והציג את עצמו: "אני מייקל, או מיכאל. אתה יכול לקרוא לי מייק." קצת הובכתי, "היי מייק, אתה בטח יודע, אני הראל. מצטער על האיחור… אה, לא זכרתי אם אמרתי לך שנפגשים ב-19:00, או שאמרתי שאני יוצא מהבית ב-19:00. אני מצטער" התממתי.

מייקל חייך חיוך חמים. "הראל, אני לא קונה את זה, אתה יודע?" הוא אמר, אבל נראה שזה דווקא מצחיק אותו. "אבל זה בסדר, בינתיים קניתי לך פרח." הוא הושיט לי ורד ורוד.

הסתכלתי על הורד ואז עליו. כל העולם סביבי כאילו נמוג. הרגשתי מבט חודר, רך וסקרן, ופתאום ידעתי בדיוק מה אני רוצה. "אני הולך להתחתן איתו," עלתה בי מחשבה מפתיעה. ניסיתי להדחיק אותה מהר, אבל היא רק התחזקה. "הראל, תחזור למציאות!" גערתי בעצמי, "מה קורה לי עכשיו? איך זה קורה כל כך מהר? חמש שניות אני רואה אותו וכבר חושב דבר כזה, נסחפתי!" המחשבות שלי התרוצצו. "מה עובר עליי?", ובו-זמנית רציתי עוד מהנוכחות השקטה שלו. "איזה חמוד הוא, אני לא יכול!".

התיישבתי מולו, מסובב את הגבעול בידי. "אז מה," חייכתי, "אתה תמיד מביא פרח לדייט?"

מייקל חייך במבוכה קלה. "לא... רק אם אני מרגיש שזה מישהו מיוחד," ענה בקול שקט עם מבטא זר שהוסיף לו משהו מרתק. הייתי חייב להיאבק כדי שלא יברח לי חיוך רחב.

"מיוחד, הא? כבר מחמיא לי," קרצתי אליו, צוחק בקול. "אז תגיד, מה הביא אותך לפה? איך הגעת עד ירושלים?"

מייקל נשם עמוק, כל מילה שלו מדודה. "זה סיפור קצת ארוך... אבל בגדול, תמיד רציתי לראות את ישראל, לחיות במקום עם משמעות אחרת. לפגוש אנשים – אולי כמו… אותך." הוא חייך והשפיל מעט את מבטו, ברור שהוא מתרגש. עיניו זרחו כשהוא אמר את זה. "תמיד אמרתי לחברים שאני מחפש תימני שחרחר, תוכל לשאול אותם," צחק בעדינות.

"בחור כמוך, מגיע לבד לירושלים, בלי משפחה? בשביל תימני?" שאלתי, מניח מרפקים על השולחן.

הוא רק משך כתפיים וחייך. "אני יודע... זה קצת הרבה בשבילי לפעמים. אבל אולי אני מחפש משהו שישבור את השקט הזה שבי," הודה.

"טוב, אז אם אתה מחפש טירוף, הגעת למקום הנכון!" אמרתי לו בצחוק, מניח יד על ליבי בדרמטיות, "אני, טירוף בהתגלמותו. אבל תגיד," הוספתי, מניח מבט קצת יותר רציני, "מה איתך? מה באמת אתה רוצה?"

מייקל נשען לאחור, שקול במילותיו. "אתה שואל על זוגיות? אני רוצה מישהו שאפשר להרגיש איתו בבית," הוא אמר, קולו יציב אבל קצת מהורהר. "מישהו שאפשר פשוט להיות איתו, בלי לנסות להרשים. שיקבל אותי ככה, בשקט שלי, שלא ירצה אותי כי אני מוזר ו'אטרקציה', שיראה אותי."

"אתה רומנטיקן לגמרי," אמרתי בחיוך. "ואני לעומתך… אני מחפש משהו עם קצת אקשן. אתה מבין? מישהו שיצחק על כל השטויות שלי, שיעוף איתי על רגעים מטורפים."

מייקל הבין, אבל נראה שזה לא מנע ממנו לחייך שוב. "אני חושב שאני מבין," הוא אמר, "אני לא כל כך טוב בצחוק כזה, אבל אולי תוכל ללמד אותי?"

לא עמדתי בפיתוי לשאול, "ללמד אותך להתאהב או לצחוק? כי נראה לי שאת שניהם אתה לומד מהר."

הוא הסמיק לרגע, הביט בשולחן ואז הרים אליי עיניים, כנות לגמרי. "נראה לי... שאולי שניהם," הוא ענה בשקט, אבל החיוך הקטן ההוא הסגיר הכול, ואני כבר לא הייתי יכול להוריד ממנו את העיניים.

"שמע מייק, צחקתי, אני לא באמת רוצה בחור משוגע, כי נראה לי מספיק אחד. ששניים כמוני תחת גג אחד וזה מלחמת עולם." נאנחתי. "למען האמת, לא היה לי קשר כמו שאתה מתאר."

מייקל חייך והרים את הכוס שלו, מביט בי. "אז… מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי?"

"אני?" חייכתי אליו, " "בזמן הפנוי שלי? האמת, אני לא מרגיש שיש לי הרבה מזה. אני אוהב לכתוב, כשיש לי זמן. כל מיני דברים. יומן כזה, לפעמים אני מצייר, אני אוהב ללכת או לרוץ ולהאזין להרצאות תוך כדי, אני אוהב גם ללמוד תורה" צחקתי, אולי קצת מסמיק. מייקל הביע עניין במילים, והרגשתי איך כל דבר קטן סקרן אותו.

"וואו, זה נשמע מרתק," הוא אמר, "אני מעריץ את זה שאתה כותב ויודע תורה. זה נשמע... אמיץ כזה. גם אני קורא המון, בעיקר פילוסופיה ופסיכולוגיה… אני כותב גם לפעמים. לא הרבה," הוא הוסיף, כמעט מתנצל, אבל עיניו הבריקו, "רק כשיש לי מה להגיד."

רציתי לשאול על הכתיבה שלו, אבל אז הוא הביט בי בעדינות. "תגיד, אתה מחפש זוגיות?" שאל בישירות מפתיעה.

"כן, אפשר להגיד שכן," עניתי. מרגיש לרגע איך הוא בוחן את התשובה שלי, "אבל אולי אני עוד לא יודע איך זה צריך להיראות באמת. אני לא סגור על עצמי. אני מצד אחד מאד רוצה את המקום השקט והבטוח שלי ומצד שני אני מפחד להכנס למערכת יחסים רעילה"

מייקל עצר לרגע. "רוצה לשתף?"

"אין לי הרבה מה לספר, "השבתי בכנות "זה בכללי... אני רוצה קשר הדדי.. לא תלותי..."

מייקל הנהן בשקט, נראה שהוא מבין שאני מדבר על משהו ספציפי אבל הוא לא אמר דבר. הוא נשען מעט קדימה,. "בשבילי זוגיות זה מישהו שאתה יכול באמת להרגיש איתו בנוח," הוא אמר, "שתוכל להיות מי שאתה, בלי לחשוש לרגע. מישהו שיבין, יקשיב... שלא יהיה רעש מיותר. שקט כזה, ואני לא מדבר על קולות מבחוץ אלא על קולות שבלב. שמרגיש כמו בית. שאני חוזר אחרי יום ונותן ומקבל חיבוק. שנוכל להגשים את עצמנו, ונרים אחד את השני. אני לא מחפש סטוץ," הוא אמר, "אני רוצה זוגיות אמיתית, עם משמעות. אני מחפש מישהו לחלוק איתו חיים שלמים – את רגעי השמחה, את העצבות, וגם את המבוכה. אני אדם שקט, סגור, אבל אני אוהב ומעריך אנשים פתוחים. אני אפילו מקנא בהם לפעמים."

הפתיע אותי איך הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. השאלות והתשובות שלו היו מדויקות וכנות.

רק אז הבנתי. לא היינו שני אנשים שמדברים באוויר, אנחנו באמת שוחחנו. וההבנה הזו, שהיא לא טריוויאלית, רק חיזקה אצלי את הידיעה הזו – שזה היה הרבה יותר מאירוע חד-פעמי. זה היה התחלה של משהו שאין לי תשובות לגביו עדיין, אבל אני יודע שהוא שווה..

"ואתה?" המשיך מייקל, עיניו חקרו אותי בעדינות, "רואה את עצמך עם ילדים?"

צחקתי. "הגענו לשיחה על ילדים, הא? אתה לא קצת רץ?",


הוא חייך. "זה רק מסקרן אותי, אתה לא חייב לענות."

"כן, זה בהחלט עבר לי בראש... אבל לא בטוח איך זה ייראה, אתה מבין? אני למשל לא בעד פונדקאות, נראה לי כמו סחר בבנות אדם, אני מעדיף לאמץ ילד. יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים לבית חם. אבל בשביל להחליט דבר כזה משמעותי צריך מישהו שאפשר לדמיין איתו איך זה יהיה כשנזדקן, לראות מישהו לטווח רחוק, זה מסובך בעולם שלנו.."

מייקל חייך, משהו רך ונעים התפשט באוויר שבינינו. "אני מבין," הוא אמר בקול רך. "גם אני רואה את זה ככה... אני לא בטוח שאני רוצה ילדים, אני בא ממשפחה קטנה, הייתי רוצה לאמץ כלב, אבל לא חתול." הוא צחק מעט. "אני רוצה קשר עם הבנה וכנות, אבל באמת, מי יודע?"

הרגשתי פתאום איך שנינו, למרות כל ההבדלים, מתחילים לגבש תמונה משותפת.

"ואתה?" שאלתי. "איך אתה רואה את עצמך בעוד שנה?"

מייקל חשב רגע. "במקום שבו ארגיש בטוח, יציב, אתה יודע? עם מישהו שגורם לי להרגיש שאני יכול להיות מי שאני... וגם עבודה טובה בתחום שלי, אני מתקשה למצוא כאן. חוץ מזה.. לא צריך עוד, באמת. ואתה?"

גיחכתי, מושך בכתפיי. "הלוואי שהייתי יודע. אולי עובד בעבודה שמאתגרת אותי, עושה דברים שמספקים אותי. ואולי," הוספתי בזהירות, "עם מישהו שאני אוהב לצידי." קרצתי לו.

מייקל חייך, אבל הפעם זה היה עמוק יותר. "אני רואה את זה כמוך," אמר.

הרגשתי שהשיחה שלנו זורמת בצורה כל כך טבעית, שגרמה לי לחשוב – אולי בלי להתכוון מצאתי פה משהו מיוחד. לא דיברנו על אקטיבי, פסיבי, נייד או ממוקם. היה משהו מאוד טהור בשיחה שלנו, זה הרגיש לי כמו שידוך בין זוג חרדים, ולא כמו שתיארתי לעצמי שיקרה בפגישה בין שני גברים.


כשהגעתי הביתה, לא הצלחתי לשמור את זה לעצמי. "ערן! הכרתי היום את בעלי!" התפרצתי בשמחה. "אתה לא מבין! אני בהלם! אימאל'ה איזה בחור מושלם, חתיך, חסון, נשמה טובה, סקסי בטירוף, ואיזה עיניים! אני מתעלף! אני לא נושם! הרגשתי בשידוך!"

ערן הביט בי במבט מבולבל. "מה? שכבתם?"

"לא! נראה לך?! הוא בקושי לחץ לי את היד," עניתי, נלהב. "הוא כל כך שונה!"

ערן הביט בי במבט מזועזע "איזה שקרן אתה, אלקקק לא נגעת בו!"

הנחתי יד על הלב, "נשבע לך בחיי! רק לחיצת יד!!! אתה לא מבין איזה מטורף, הבחור הראשון שלא מפשיט אותי על ההתחלה! מישהו רציני! אני בהלם!!!"

ערן לא התרגש כמוני "טוב, שמענו עלייך..." הוא ענה, צוחק בקול רם. "שתה כוס מים, נשמה, יעבור לך."

החיוך שלו לא היה רק של צחוק – היה בו משהו שידע מה עובר עליי, ידע שזו לא שיגעון חולף.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<