ערן- חלק י"א

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 כמה חברים של אחי, וערן ביניהם, ליוו אותו ביום החתונה, יום שמחת ליבו. מעניין אותי מה כבר גברים צריכים לעשות ביום החתונה – זה לא שיש להם איפור, תסרוקת ולק ג'ל. ערן אמר שהם יסעו לכותל להתפלל. חשבתי על זה – קצת מאוחר להיזכר בשנייה האחרונה ולבקש עזרה מאלוהים. זה לא שהחתן פתאום יקבל תובנה ויבטל את 300 המוזמנים.

בינתיים, הייתי עסוק בלארגן את האחים שנשארו בבית. נערה חמודה הגיעה לעשות תסרוקות לאחיות שלי, ואני גיהצתי במרץ חולצות כותנה לבנות. גם אני נזכר רק בדקה האחרונה. הם אמרו לי: "הראל, התגעגענו! איך בישיבה?" הרגשתי רע שעזבתי אותם, אבל גם ידעתי שהם לא סובלים ודי הסתדרו עם שגרת החיים החדשה שלהם. ניסיתי להאמין שהרודן שלי הוא לא הרודן שלהם.

אני שונא חתונות – חבורה של אנשים לבושים בגדים מהודרים, כולם עם שפתיים צבועות, ריסים מלאכותיים ומייקאפ שמסתיר כל פגם. אתה מסתכל על החיוכים מסביב, והכול נראה תעשייתי, כאילו יצא מאותה מכונה. מישהו לוחש לשני: "ראית את דודה מרים? יואו, איך היא השמינה!" ואחר מוסיף: "אחי, הייתי בטוח שיוסי התחתן. בן כמה הוא שהוא עדיין רווק? מסכן!" מישהו אחר מסתכל על הכלה ולוחש: "איזו מכוערת! ממש בחור צדיק שהתחתן איתה לשם שמיים." ותמיד יש את הבחור שננעל על מישהי ושואל כל מי שעובר לידו "אתה מכיר את זאת עם השמלה תכלת ותלתלים? אני רוצה להכיר אותה, בול בטעם שלי". 

כולם מדברים אחד על השני – מרכלים, מחמיאים, משמיצים, מעליבים וצוחקים – והכול עם חיוך גדול על הפנים וצלחת שניצלים וחמוצים מהבופה ביד.

אחי התחתן עם בת להורים חוזרים בתשובה. להורים שלה לא התאים חתונה בבני ברק, אז האולם היה יוקרתי יותר, למרות שכולם ידעו שלאחי אין שקל מיותר לשלם על זה. אם היה מתחתן בבני ברק, הכול היה בחינם כי הוא חתן יתום, אבל את המחיר הזה הם בחרו לספוג – הכול בשם השופוני וההדר. ארבע שעות שבמקומן יכלו לתת לו סכום יפה להתחלת החיים.

ערן היה שושבין מהמם. לא יכולתי שלא לגרור אותו איתי לשירותים המבריקים והמסנוורים באורות נאון ופיסולי שיש. אני יודע ששירותים זה לא המקום האידיאלי להיפגש בו, אבל זו הייתה הפינה היחידה שעלה בדעתי שבה לא יפריעו לנו.

"התגעגעתי," אמרתי בלחש.
"גם אני," הוא ענה.

פחות מכמה שעות בנפרד, ואני מרגיש שאני כבר לא יכול לנשום בעצמי. אני מאוהב בו או במה שהוא נותן לי? אני סוקר אותו מלמעלה למטה. "אתה כמו תכשיט," אני אומר. הוא מחייך ואומר, "יש לך דימויים מוזרים – מרשמלו, אריק, תכשיט. מה עוד בארסנל שלך?" המבטים שלנו לא עוזבים זה את זה. לפתע מישהו נכנס לשירותים, ואני ניגש לרחוץ ידיים בסבון בריח פסיפלורה. אני שונא פסיפלורה. מישהו יכול להסביר לי מה הקשר בין אוכל לסבון גוף? למה אני צריך להריח פרי שנוא? מה קרה לסבונים בריח יסמין או פרחים אחרים?

אני חושב שהידיים שלי מבריקות כי אותו אדם יצא, ואני וערן נשארים בתא.
"מזל שנקי פה. השירותים באולמות בבני ברק נראים אחרת," הוא מצחקק ומניח יד על הפה כדי להחניק את הקול.

"אתה אוהב פסיפלורה?" אני מצמיד לו את היד לאף.
"כן," הוא עונה, ואני עושה פרצוף נגעל. "זה הפרי השנוא עליי. אני לא מסוגל לסבול את הריח שלו. מקווה שיתנדף מהר," אני אומר.
"אני דווקא אוהב פסיפלורה," הוא עונה, כאילו לא אכפת לו מדעתי. "אני אוהב שהיא מכווצ'צ'ת מבחוץ ומכוערת ויש בה הפתעה באמצע." אני אוהב את זה שהוא עומד על שלו ורואה את עצמו במקום ראשון. הלוואי והייתה לי טיפה מזה, אני חושב לעצמי.

"אני מצטער, אני יותר בקטע של מרשמלו." אנחנו מתנשקים ארוכות בשירותים שאף אחד כמעט לא נכנס אליהם, והמרשמלו שלי הרבה יותר מעניין מהריח. כשהוא מתנתק, דמעות עולות בעיניו. "אתה גם מתרגש שאחיך מתחתן?" הוא שואל.
"אני כבר לא יודע. זו כבר החתונה הרביעית שאני עובר. יש עוד כמה מעליו, והם דאגו כל שנה לארגן אירוע. בשבילי זה כמו עוד יום. אני לא מת על זה, ואני גם לא רוצה חתונה, ואם כן, אולי 30 אנשים קרובים וזהו."
הוא מחייך: "רק האחיינים שלך זה 30 אנשים, לא?"
"אתה צודק, אבל מי אמר שאני אזמין אותם? ועזוב... באמת לא בא לי לדבר על זה. אני וחתונה זה לא."

אני מחזיר את השאלה אליו.
"אני? כן, אני רואה את עצמי מתחת לחופה עם אישה נחמדה, בגובה שלי, לא איכפת לי אם היא תהיה יותר גובה, רזה, אולי תימנייה, בשמלה לבנה כמו נסיכה. לא שטוחה כמו שהיום באופנה אלא קצפת גדולה שמתנפחת כשהיא מסתובבת, וכתר של אבנים על הראש שלה בצבע כסף אולי". הוא אומר בעיניים נוצצות,  "אני גם רוצה ילדים – אולי בן ובת. אני לא אוהב אירועים, אבל אני בהחלט מדמיין את האירוע שלי, זה שונה אם זה שלי או של מישהו אחר."

הדהים אותי כמה הוא רואה את עצמו לפרטי פרטים, הוא תיאר את החתן במילה אבל הכלה כל כך מפורטת שחשבתי שאולי הוא היה שמח להתחלף איתה. "הלוואי וזה יתגשם לך!" אמרתי. "יאללה, בא נצא החוצה, שהמבוגרת התורנית תראה אותך. אם ירצו לברר עליך, תן את המספר שלי. נשבע, רק דברים טובים אני אגיד!"

"הראל," הוא שואל, "אתה באמת לא רוצה את כל זה?"
"אני רוצה משפחה, אבל אחרת ממה שאתה רואה. בדמיון שלי אין כלה ואין 300 מוזמנים."

הוא צוחק בשקט: "אני מוכן להתפשר על פחות."

אני מרים לו את הסנטר ואומר, "אתה לא הולך להתפשר על כלום!"

---

יומיים אחר כך ישבתי על ספת הפסיכולוגית. זו לא ספה נוחה כמו שאפשר לדמיין. היא לא הייתה מרוצה מההסדר, ונראה היה שהיא לא יודעת בדיוק על איזו בעיה להניח את האצבע. אני, לעומת זאת, הרגשתי בשיא הפריחה שלי – שאני מתנתק מהרעל שבבית ופותח חיים חדשים, שבהם אף אחד לא יודע מי אני ומה אני. גם אחי, שהיה שם זמן קצר, לא משתף מידע שלא רלוונטי אליו.

היא שאלה, "אתה לא רוצה לחפש מקום אחר? אני יכולה לעזור."

אמרתי לה שכרגע אני במקום הכי טוב שיכול להיות. אני דואג למישהו בלי תנאים, אני אהוב, אני לא מקנא לו, אבל הכי חשוב,אני לא מחויב אליו בכלל.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<