ערן - חלק י'

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

בעלי הביט בי במבט משועשע-קצת-עייף. "מאמי, אתה יכול פשוט לעבור לסוף?" הוא אמר פתאום.

"מה? למה?" שאלתי, מופתע. "אני רוצה לספר לך את הכול!"

"כי," הוא אמר, עוצר לרגע, "אני לא רוצה לשמוע את כל הפרטים על איך היה עם ערן, בסדר? הבנתי את הפואנטה – תתקדם."

רציתי להתעקש. "איך זה לא מסקרן אותך לדעת איך זה היה?" ניסיתי להסביר. "זה לא מה שאתה חושב בכלל. הסיפור לא עובד בלי זה, זה כל העניין."

"כן, טוב... קיבלתי את התמונה," הוא חייך במבוכה קלה, אבל היה בו גם טון נחרץ. "רדפת אחריו עד שהוא רצה אותך, הזדיינתם ואז סיימת איתו. התחתנת איתי. וזהו! אני באמת מצטער עליו, מסכן."

"אני לא מאמין, באמת לא מבין אותך," השבתי, עדיין באותו תסכול קל. "כמה שנים אנחנו יחד? אתה אפילו לא מספר לי משהו קטן על העבר הרומנטי שלך! אני לא יודע עלייך כלום! אם היה לך מישהו לפניי, אפילו מישהי... כלום."

"זה פשוט לא רלוונטי," הוא אמר. ואז הביט בי ברצינות, "תאמין לי."

נשענתי אחורה, מוותר. "טוב," לחשתי, "לא רוצה, אל תספר. אבל אל תגיד לי מה רלוונטי בשבילי."

התהפכתי לצד שלי, המחשבות על ערן עדיין בראש. לא היה בי רצון "לספר הכול", אלא יותר למצוא מישהו שיבין את זה באמת. הרגשתי כאילו בכל מילה על ערן מתחבא לו גם איזה שבר ישן, כזה שעוד לא החליט אם להחלים.

בן זוגי שכב לידי, אולי מוטרד מהדיון שלנו ואולי סתם שקוע בעניינים שלו. עצמתי עיניים, אבל במוחי המשכתי את הסיפור ביני לבין עצמי, משחזר עוד רגע ועוד רגע מהעבר, אולי ככה הפאזל יושלם.

בישיבות נורמליות יש מסלול ברור: מתחילים ב"ישיבה קטנה" – שיעור א' עד ג' – שהם כמו כיתות ט' עד י"א, ואז עוברים ל"ישיבה גדולה" לכמה שנים נוספות. יש גם שלב של קיבוץ או וועדים, והכל לפי היררכיה ברורה. התלמידים הצעירים לא מדברים עם הוותיקים; כולם חיים לפי מדרגות-מדרגות של גיל ומעמד.

בישיבה של ערן הכול התנהל אחרת. זה היה שונה ממה שהכרתי. לא הייתה כאן את ההפרדה הרגילה של "ישיבה קטנה" ו"ישיבה גדולה," לא היו משחקי היררכיה, ולא את המבנה הקשוח של צעירים מול וותיקים. כאן כולם למדו יחד, באותו שיעור, ובלי הפערים שהייתי רגיל אליהם. בני משפחות חרדיות, כולם הגיעו מחוץ לירושלים, והאווירה הייתה הרבה יותר חופשית.

במקומות אחרים, תלמידי שיעור א' בישיבה גדולה לא היו מעלים על דעתם לדבר עם תלמידי שיעור ג' של הישיבה הקטנה. כאן, הדברים היו פחות מסודרים לפי מדרגות ומעמדות. כולם הכירו את כולם, מקום קטן ואינטימי, ובלי ששמתי לב, גם אני הרגשתי חלק מהקבוצה.

בישיבה היה לנו מטבחון קטן, קצת יותר קטן מהבית שלי. בערבים היינו לפעמים מאלתרים שם ארוחות, בורחים קצת מהאוכל התעשייתי של הקייטרינג. אהבתי את הזמנים האלה. כל הניסיון שצברתי בזמן שהייתי "אבא-אימא" בבית מצא את מקומו ברגעים הללו. הפכתי לטבעוני לא מזמן, וזה הרגיש לי אז כמעט רדיקלי, בטח בתור חרדי. לא הכרתי עוד טבעונים חוץ ממני; הרגשתי כאילו אני היחיד בעולם. לא הכרתי תחליפים, כמו טופו, ושלא נדבר על תחליפי חלב או בשר מלבד קציצות קפואות. ניסיתי להיות יצירתי, ולמדתי להכין אוכל ביתי שטוב לי.

אני זוכר איך ערן ואני היינו יוצאים לקנות את המצרכים ב'שוק מחנה יהודה'. שנינו אהבנו להסתובב שם, וכבר התיידדנו עם הרוכלים. בכניסה לשוק יש רוכל אחד מהמגזר שצועק לפתע בקול גדול "וואי וואי וואי סחורה מהוואי". "גברת, בואי תקני עגבנייה נחשקת'! " ודופק על הבסטה עם שתי ידיו, עד שהעגבניות התדרדרו לכל עבר. ערן היה קופץ בכל פעם מחדש, מופתע מהרעש וההמולה, ואני לא יכולתי שלא לצחוק. "תיזהר, תכף נגיע לאיש שצועק: 'גבר, בא תקנה גזר'!! או 'גם סבתא קונה בטטה!'," הייתי מתריע מראש. זה לא היה עוזר, הוא תמיד היה מופתע מחדש. צחוק קל היה בורח לו, אבל מיד הוא חזר להיות רציני, כאילו מצפה מעצמו להישאר מעל הדברים האלה.

וכך, בסיבוב בין הדוכנים, שאלתי, "ערן, מה בא לך לאכול?" ומנסה לשמור על הקלילות, להקשיב לו ולפנק אותו. אם בהתחלה הוא עוד ענה לי במבוכה "הָרִי, מה שתעשה זה טוב," לאט זה השתנה. "הראל, מה דעתך על פלפלים ממולאים? אולי עלי גפן? דאל עדשים כתומות? יש לך כוח להכין מרק עם קוסקוס?" אחר כך התלהב לנסות עוד דברים, "אולי תבשל לי מוקפץ, שמעתי שאפשר עם טופו? אתה מכיר טופו? אתה יכול לנסות משהו שדומה לבשר?" היינו ממששים ירקות, בוחנים פירות, והאוויר בינינו היה חמים, מלא בתשומת לב קטנה שאני הייתי רגיל לה, ואולי לו היה חסר. לפעמים, בלי לשים לב, הייתי מחליק קרוב אליו, מתנגש בו קלות, ובסוף גם גונב נשיקה, ככה סתם באמצע סימטה. הוא מיד היה נבהל, עיניו ננעצות בי בכעס מעורב בחיוך, רוקע ברגליו ובלחש נוזף, "הראל! ברחוב?! מה אם מישהו רואה? ואם זה יגיע למשפחה שלך, או שלי? אנחנו עם כיפות! השתגעת? זה חילול ה'" ואני עונה לו, "אבל אתה חמוד, לא מצליח להתאפק. סליחה! סליחה! זה היה מתבקש."

"מה יעזור לי שאתה לא מצליח? ומה תעזור הסליחה?" הוא עונה, כאילו הוא באמת כועס, אבל אני רואה איך משהו מתרכך בו, איך הוא נמס כשהוא משחרר אנחת רווחה קטנה. "אם תפסיק להתנגד כל כך, זה יהיה יותר פשוט," אני אומר, והוא ממלמל, "זה פשוט לא בסדר," ומוריד מבט לרצפה כאילו בורח מעצמו.
רק צעקה מנערת את שנינו "בוא בוא בוא לפה בוא בוא בוא לפה.. בוא תקנה תות וחמותך תמות" ואנחנו מתגלגלים מצחוק. 

ואז בדרך חזרה לישיבה, עייפים אך מרוצים, האוטובוס מפוצץ אנשים כמו שאוטובוס ירושלמי בדרך כלל. לפנינו חבורת בנות סמינר צנועות וחסודות בחולצות תכלת מכופתרות וחצאיות פליסי כחולות. אני תופס לו את היד, והוא ממהר למשוך אותה, אבל אני לא מרפה. המבט שלו נוזף, יש לו עיניים של עורב. אבל אני יודע שבעומק, בין כל הפחד והחרדה, יש בו צד שמתרגש מהסיכון הזה. לפעמים, כשאני לא מצליח להתאפק, אני נושק לו על הלחי לשנייה חטופה. הבנות מופתעות, ואני חש את ההתרגשות הזו, כאילו אני בועט במוסכמות שהן עצמן מפחדות להתמודד איתן. וערן מתכווץ, לוחש לי בבהלה, "הראל! מה אתה עושה?? אנחנו לא לבד פה! אני כבר לא יודע מה לעשות איתך!" והבנות מתלחששות, ואני יודע שאחת שואלת את השנייה "ראית את שני הבנים האלה עם החזות החרדית והכיפות מאחורה? אני בהלם, אחד נישק את השני בלחי, אני מבטיחה לך! ממש נשיקה," ואני לא יודע למה, אבל הידיעה הזאת פשוט עושה לי פיקים של שמחה בלב.

וכשאנחנו מגיעים לחדר בישיבה. הוא סוגר את הדלת לאט, פונה אליי בעיניים שמפילות כל התנגדות. "עכשיו זה אפשרי," הוא אומר בשקט, ונדמה לי שלרגע הוא באמת משחרר, נותן לי לראות את הפנים האמיתיות שלו, אלה שלא הצליח להסתיר.

הוא נשען על הקיר, ובמקום להתקרב אני לוקח צעד אחורה, רואה את הבלבול בעיניו, מערבולת שלא נותנת לו מנוח. הוא פותח את הפה כדי לומר משהו, אבל עוצר.

אני מושך בכתפיי, מנסה לשחרר את האווירה. "ערן, זה לא כאילו אני מתכנן שנישאר ככה לתמיד," אני אומר קלות, "אנחנו סתם מעבירים את הזמן בכיף. לא צריך להילחץ."

הוא נושך את שפתו, משתדל להסתיר חיוך עצור. "מה, אתה לא חושב ש... כאילו, אתה לא רואה אותנו יחד ככה?"

"ערן, אני ממש לא רואה את עצמי מתחתן, לא איתך ולא עם אף אחד אחר כרגע. הכול פשוט—פה ועכשיו. אולי יום אחד תתחתן עם מישהי, תקים בית ומשפחה כמו שכולם מצפים ממך וכמו שאתה רוצה. עד אז, אנחנו פה, וזה לגמרי בסדר."

"אתה פשוט לא נורמלי," הוא לוחש בשקט, מתאמץ להיראות כועס, אבל אני רואה את ההקלה, איך המילים מרגיעות אותו, לפחות לרגע. הוא מביט בי, והעיניים שלו נרגעות מעט, כאילו נכנע לשכנוע שלי.

"בוא נלך להכין משהו לאכול," אני מציע, קוטע את השתיקה שנחתה בינינו. "ננסה להכין את זה שהבטחתי לך—הפלפל הממולא ההוא עם האורז."

הוא מהנהן לאט, עדיין מתבונן בי בעיניים ספקניות. אנחנו יוצאים מהמגורים לעבר המטבחון הקטן, ולרגע הכל קל יותר—אין דאגות, רק ריח של ירקות טריים, רחש הסירים, ושנינו, מנסים למלא כל רגע בצחוק ובקלילות.

אני שולף את הפלפל והאורז, מתלהב יותר ממנו, כמו ילד קטן. "נו, זה הזמן שלך להיות סו-שף!" אני מכריז, ומעביר לו סכין כדי להתחיל לחתוך.

ערן לוקח את הסכין בהיסוס ומחכה להדרכה. "סתם צחקתי, תחזיר את הסכין, אני לא אוהב שמתערבים לי במטבח," אני אומר, "התפקיד שלך רק לשבת ולצפות. אם יש לך הערות, תרשום אותן בתיבת 'קיפצו לי'."

"אתה יודע," הוא אומר, מחזיר את מבטו אל הירקות שהוא רוחץ, "לפעמים, למרות כל מה שאתה אומר, אני מרגיש כאילו... כאילו יש בזה משהו יותר."

אני עוצר לרגע, מביט עליו, ומרשה לעצמי רגע של כנות. "אולי, אבל זה לא משנה כלום. בסוף הכול יסתדר, אני יודע שנחמד לי איתך, אני באמת אוהב אותך, בא לי שתהיה הכי מאושר שבעולם. אבל אני לא יודע מה יהיה מחר, אני לא מתחייב לכלום."

הוא מהנהן בשקט, מחייך קלות. שתיקה נעימה מתפשטת בינינו בזמן שאני מבשל, וריחות של ירקות ועשבי תיבול ממלאים את המטבחון הקטן.

בכל פעם מחדש היה מקפיץ אותנו כשכמה חבר'ה מהישיבה היו נכנסים באמצע, מחייכים בחיוך מרושל ומחפשים משהו לנשנש. ערן קופא לרגע, נדרך, אבל אני רק מחייך ועובר להעמיד פנים שאני לגמרי מרוכז בקיצוץ הירקות שעל הקרש.

"מה, ארוחה לשניים?" אחד מהם צוחק ופותח את המקרר בתנועה מגושמת.

"למה לשניים? זה יכול להספיק לכולם אם נרצה," אני עונה בחיוך, כאילו לא מבינים את הרמזים באוויר.

ערן עומד לידי, עיניו נעוצות בקערת הירקות שהוא מערבב בתנועות קפואות, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם כרגע.

"יאללה, תעביר את זה, ערן! נעשה לנו חביתה על הדרך," אומר אחד מהם ומושיט יד לירקות. ערן מהנהן במהירות ומגיש לו את הקערה.

"רגע, רגע," אני עוצר אותם. "מה אתה מעביר להם את הקערה? חברים, תחליטו אם אתם אוכלים ממה שאנחנו מבשלים או שאתם מתחפפים לנו מהמצרכים?" אני אומר, רגיל לבשל לגדוד.

ערן מצטרף במאמץ לשמור על קור רוח, ממשיך לערבב בעדינות וזורק חיוך מאולץ לחבר׳ה. הוא כזה חמוד כשהוא מנסה להעמיד פנים.

"יאללה, אני רעב, אין לי כוח לחכות," אומר אחד מהם בחיוך, מנופף במזלג כמו כתר. "אני אקח לי קורנפלקס עם חלב וזהו." הוא מסתכל עלינו בחצי גיחוך, נאנח, ויוצא חזרה אל חדר האוכל.

ברגע שהם יוצאים מהמטבח, ערן נושם לרווחה, ואני מושך אותו אליי. "נראה לי הצלחת לשכנע אותם שאנחנו ממש רציניים בקשר למתכון הזה," אני אומר בחיוך.

ערן מתנתק ממני, מחייך, לוקח את הצלחת שהכנו, ונוגס בפלפל במבט מרוצה.

בסוף, תמיד זה ככה – אנחנו מכינים ארוחה לשניים, אבל איכשהו מוצאים את עצמנו אוכלים עם עוד ארבעה או חמישה חבר'ה. הריח מתפשט במסדרונות הישיבה כמו הזמנה פתוחה, וכל מי שעובר מריח את התבשילים ומצטרף בלי לחשוב פעמיים. החבר'ה נכנסים בזוגות או בשלשות, מחייכים ושואלים בחצי צחוק: "יש מקום לעוד אחד?"

ערן צוחק, מנסה להיראות מתוסכל, אבל אני רואה את הברק בעיניו, את התחושה שהוא קצת נהנה מזה בסתר – מהשיתוף, מהקהילה הקטנה שנוצרה לנו. תמיד זה מתחיל עם אחד או שניים שמנסים את הפלפל הממולא או ה שזה לא יהיה, לוקחים ביס ומהנהנים בהערכה, ומיד מושכים את האחרים: "חבר'ה, זה שווה כל רגע, בואו תנסו!"

לפעמים אנחנו מעבירים צלחות, מצחיקים אחד את השני, עוקצים פה ושם, ותמיד יש כמה ויכוחים קבועים על מי יביא את הכלים ומי יסדר אחר כך. "הראל, זה לא פייר," צוחק אחד מהם, "אתה כל הזמן מבשל, ואנחנו אלה שצריכים לנקות?" ואני עונה בצחוק: "אין מה לעשות – או שאני מבשל ואתם מנקים, או שאף אחד לא אוכל. תבחרו!"

בינתיים, אנחנו בורחים ועולים למגורים, משאירים את הבלגן מאחורינו. כשהגענו לחדר הוא עוצר לרגע, לוקח בגדים מהארון, ואומר, "אני נכנס להתקלח."

אני מחייך אליו, נשכב על המיטה שלו, עוצם עיניים לרגע ומפטיר, "אני גמור... רק מחכה שתצא כבר ונתכרבל קצת."

ערן צוחק קלות, "תן לי רגע, סבלנות." הוא נכנס למקלחת ואני שומע את זרם המים, מרגיש איך העייפות נופלת עליי.

כעבור כמה דקות, הוא יוצא עם בגדים נקיים, ואני זז מעט, מפנה לו מקום לידי. הוא מתיישב על קצה המיטה, ואני נשען עליו, מרגיש איך כל המתח של היום נמוג, כאילו כל מה שהיינו צריכים זה פשוט את השקט הזה, יחד.

>>הפרק הבא מחכה לכם כאן<<