ערן- חלק א'

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

"הראל, אתמול סיפרת סיפורים ממש מעניינים. יואו, זה היה יכול להיות כל כך מגניב אם הייתי מכיר אותך כילד. זה קטע, שנינו כאן היום, בארץ זרה. נכון, זאת השפה שלי, אבל התרבות כאן אחרת לגמרי, גם בשבילי. ואני חושב לעצמי - שנינו כאן עכשיו, לבד, חסרי חברים. איפה הראל הילד שהיה מוקף באנשים סביבו?" הוא מביט בי בחיוך ומנסה למצוא מענה לשאלה שלו.

אני מהרהר לרגע ומשיב, "הוא עוד קיים איפשהו, הילד הזה. כשחזרתי לביקור בארץ, שבוע ויומיים הספיקו לי כדי להיזכר בזה. כל מקום שהלכתי, כל חבר שפגשתי, חזרו ואמרו לי, 'יואו, איזה מגניב! אתה לא השתנית בכלל.' זה היה בקטע טוב, כמובן – רק שמפה זה נראה אחרת. כאן, במקום חדש, אני אפילו לא מרגיש בנוח להשתתף במפגשים של הקהילה הגאה. מי יודע, אולי אחד מה'טרנסים בעד פלסטין' יחליט להתנכל לבעלי, שכל כולו בהסברה למען ישראל. זה הדבר האחרון שחסר לו עכשיו, עוד התמודדות כזאת. אז אני פשוט לא משתתף, מחכה בסבלנות, מבין את השטח ו...מקווה שהמציאות הבודדה הזאת תשתנה בקרוב לשנינו."

"אולי תדבר עם ערן שיבוא לבקר?" הוא מציע פתאום. "אני יודע כמה הוא חשוב לך."

אני נאנח, עונה בעצב, "ערן כבר לא מעוניין להיפגש. כשהייתי בארץ, הוא שלח הודעה קצרה, אמר שלא יוכל להיפגש, אולי 'בפעם הבאה' כשאהיה בארץ... כאילו מדובר בגיחה קטנה, איזה שעה נסיעה, ולא כמעט יומיים של טיסות."

"אבל למה? למה הוא ככה?" הוא שואל בתמיהה, "אני זוכר שיצאנו פעם והוא היה בא לפעמים איתנו..."

אני אספר לך איך הכרנו. זה היה בשנת 2009, בדיוק הייתי באמצע טיפול פסיכולוגי, מתאושש מדיכאון. ולא, לא דיכאון מהסוג של "אוי פספסתי את האוטובוס", אלא דיכאון כבד – אני זומבי, מת מהלך, אין טעם לחיים, אבל אני גם לא אפגע בעצמי, פשוט לא מרגיש כלום.

הורה אחד שלי נפטר, והשני לא תפקד. אחרי שנה שבה ניסיתי למלא את מקומם, התמוטטתי כמו מגדל קלפים. לא היה לי תיאבון, ירדתי במשקל, התעלפתי מידי פעם, עד שבשלב מסוים לקחתי את עצמי לקופת חולים ואמרתי לרופאה: "אני צריך עזרה".

משם התחלתי מסע להחזיר את הראל השמח למצבו הקודם והטבעי, להעלות את התת-מודע למודע, להשתחרר ממחסומים, והכי חשוב – ללמוד לדבר רגשות. להבין שאין רק כעס, יש גם אכזבה, שמחה, קנאה, פחד, מרמור ועוד... הכרתי את עצמי יותר מיום ליום.

ואז, באותו יום, אחי התקשר עם הרעיון הכי לא צפוי: "הראל, יש איזה בחור מהישיבה שלי, קוראים לו ערן. נראה שהוא קצת לבד, טיפוס סובל, מתמודד עם משפחה בעייתית...אתה כמו פסיכולוג כזה ואין לי זמן בשבילו,  אולי כדאי שתדברו?" למרות שלא ידעתי למה, משהו בדברים של אחי גרם לי לזרום איתו ולענות: "יאללה, תביא את המספר שלו, אני אתקשר."

ברגע שסיימתי את השיחה עם אחי, חייגת לערן. "ערן? היי, מדבר הראל, בא לך להכיר?" שאלתי בנונשלנטיות. הוא נשמע מהוסס ומעט מבולבל, "מי זה? אני מכיר אותך?" שאל, כאילו הוא לא בטוח אם יש לו סיבה להמשיך את השיחה. "לא, אתה לא מכיר אותי," השבתי לו בקורטוב הומור, "אבל אני פנוי להצעות! אני אח של החבר שלך לחדר, זה שכל ערב עושה הופעות קריוקי במקלחת. הוא אמר לי שאתה מחפש מישהו לדבר איתו," אמרתי, "ובמקרה התפנה אצלי הלו"ז, אז אני פה לשמוע את כל הצרות שלך עד הערב."

ערן היה נבוך, כנראה לא ציפה שמישהו יפנה אליו ישירות ככה. "איזה שטויות! מה צרות? אחיך אמר לי שיש לו אח משועמם שכנראה ישמח לדבר איתי," הוא ענה, צוחק קצת, כאילו רוצה להוריד מההתחלה את הלחץ.


"ממש אהרון הכהן," צחקתי, "אוהב שלום ורודף שלום, משכין שלום בין איש לאשתו. אז מה אתה אומר, רוצה להכיר? שמעתי שאתה חתיך, צדיק וגם קצת סובל. בקיצור, צו"לניק אמיתי, בול בטעם שלי."

ערן היה שקט, כנראה ניסה לעכל את הסיטואציה. "בלעת את הלשון?" דחקתי בו.

הוא חזר לחיים בצחוק מהוסס, "וואו, אתה כזה ישיר, אני בהלם. ולא בלעתי כלום. וגם... אני ממש לא חתיך."

"תודה לאל שאתה אומר את זה," עניתי מיד, "זה מרגיע לדעת שאתה מכוער. אחרת זה היה הופך לאתגר מיותר לכבוש אותך. אבל תגיד לי, יצא לך פעם לבלוע?"

הוא התפרץ בצחוק, "אתה לא נורמלי, הראל! אח שלך יודע שאתה כזה?"

" כזה מה? כזה דפוק או כזה מתחיל איתך?," עניתי בצחוק, "אני חושב שעל המתחיל איתך, לא,הוא לא יודע,אלא אם כן תודיע לו."

"למה שאני אעשה את זה?" שאל.

"אני לא יודע, למה שתעשה את זה?" חייכתי.

"אני לא," הוא ענה, משועשע.

"ידעתי שאתה לא."

הייתה שתיקה קלה, ואז ניסיתי להפשיר את הקרח. "אז ספר לי על עצמך," ביקשתי, "אני לא יודע עליך כלום."

הוא היסס לרגע ואז התחיל לשתף, "אני לומד עם אחיך, גר במרכז... לא כל כך מסתדר עם המשפחה שלי, ההורים שלי קצת בעייתיים. אני לא רוצה לדבר עליהם יותר מדי. רוב הזמן אני בישיבה או אצל סבא וסבתא שלי."

"מעכשיו אתה גם יכול לבוא אליי," הצעתי לו, "יש לך עכשיו שתי סיבות: אני ואחי."

"אתה סתם נסחף," הוא נאנח, "אני בסדר ככה. לפעמים אני עובד בחנות בירושלים כדי שיהיה לי כסף לבזבוזים. לא אוהב לחיות על חשבון אחרים."

"ברור שלא," אמרתי, "אבל לפעמים טוב לדעת שיש לך עוד מקום לברוח אליו. מתי שאתה רוצה."

אני לא יודע מה נתן לי את האומץ לפלרטט עם חבר של אחי. אני בכלל לא מכיר אותו, לא ראיתי אותו ואין לי מושג מי הוא, ואם בכלל אפשר לסמוך עליו. ובזמן הזה, אחי בעצמו לא יודע שאני הומו. בשביל המשפחה הייתי הכי סטרייט שיש. הומו, בשבילם, זה אחד בהיר, שמדבר בלשון נקבה ואוהב את עפר ניסים. אני הכי ההפך מזה. אני חושב שאני גברי, לפחות רוב הזמן – טיפוס שמתאים לסטריאוטיפים: אוהב לתקן, מבולגן, חרמן, שובב, מצחיק, אוהב ספורט וגאדג'טים, מכור להגה, הרפתקן, עקשן ועם עודף ביטחון עצמי. למה שאחי בכלל יחשוב שאני אוהב גברים?

זה היה הימור מסוכן, אבל נכנסתי אליו בהתלהבות חדשה.

מאז, אני וערן היינו מדברים כל יום, כל שעה, מתכתבים לתוך השעות הקטנות של הלילה. היינו מסיימים את השיחות רק כשהחבילה נגמרת וצריך למלא אותה מחדש. עדכנו אחד את השני ב"דילים" הכי טובים לאסמסים, כמו זה של "הרמדאן – תתקשר למספר XY ויש לך 1,000 הודעות חינם".

כל היום היינו מפלרטטים, ואני מודה שערן הצליח להוציא ממני יותר ממה שתכננתי. בהתחלה הוא היה מתגרה בי בצורה מעודנת, כאילו לא מבין את הבדיחות שלי, לפעמים מתעלם מהן לגמרי

אבל כשנגמרו לנו המילים, היינו פשוט שם, כל אחד בחדר שלו, מחזיקים את הטלפונים, שומעים את הנשימות זה של זה, עולות וירדות, שאיפה ונשיפה, שותקים באוויר שכמעט אפשר היה לחתוך בסכין. עם הזמן הוא התחיל להתרפק עליי בשיחות, לשתף אותי בסודות הכי כמוסים שלו – על המשפחה שלו, על אבא שלו שמתעלל באמא, על היד הקלה עם החגורה כלפיו, על הבריחה לסבא וסבתא וההתרחקות מההורים. הייתי מקשיב לו, והלב שלי היה נשבר בכל פעם כשהיה בוכה. רק דמיינתי אותו שוכב שם, מכורבל עם השמיכה, לוחש לי את הסודות שלו בטלפון מוחבא מתחת לכרית, ואין מי שיחבק אותו.

אני זוכר שהייתי אומר לו בקול רך, "ערן, זה בסדר, מותר לך לבכות. אל תפחד להיות שם בכאב. אני למדתי שבריחה זה רע, שהפחד מהכאב רק מעצים אותו. אם עצוב לך, תרשה לעצמך להרגיש את זה, לחבק את כל הרגשות, אפילו את הקשים שביניהם. תדבר עם האויב הפנימי שלך, תקשיב לו."

כך נענו בין צחוק לכאב, בין חופש לתלות, מתקרבים מרגע לרגע. החיזורים שלי, שהוא התעלם מהם לפעמים בכוונה, רק הוסיפו אש למתח שנבנה בינינו, למרות שברגעי רצינות הייתי אומר לו "אני לא מחפש קשר". הנושא של "איך יהיה כשתהיה פגישה פנים אל פנים" התחיל לעלות יותר ויותר, וזה הטריף אותי – ההתעלמות שלו מהחיזורים שלי ושהוא לא סיפר אפילו לא מילה לאחי, והידיעה שאולי יום אחד באמת ניפגש.

כמה חודשים אחרי, הגיעה הזדמנות. אחי חגג יום הולדת, ממש כמה שבועות לפני שהתארס. תכננו מפגש משפחתי במסעדה בבני ברק, על גבול ג'בוטינסקי, וערן התקשר אליי יום לפני. "הראל, אחיך ביקש שאבוא איתו ליום ההולדת. אני מניח שגם אתה מגיע, כן? אתה בסדר עם זה שאצטרף? אם לא בא לך אז אני לא יבוא, גם ככה אני מתבייש ולא קשור למשפחה שלכם."

"אתה צוחק? ברור שתבוא!" אמרתי, כמעט צוחק מדמיון המפגש. "סוף סוף נראה עד כמה אתה באמת מכוער!"

הרגשתי שהוא מסמיק אפילו מעבר לקו. "תפסיק עם השטויות שלך. ניפגש," אמר,

ואני חייכתי לעצמי, מרגיש שהמפגש הזה הולך להיות בלתי נשכח.

>>המשך כאן<<