חלק 32 - כל האסטרטגיות שלי נופלות אחת-אחת.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

בבקרים הוא מתוק מתמיד. באופן קבע הוא מתעורר לפניי, מוודא שאני מכוסה היטב, ואז מוסיף עליי גם את השמיכה שלו—שלא יהיה לי קר. ברגעים האלה אני מרגיש כמו סנדוויץ’ קטן עטוף בחום ובתשומת לב, וזה נחמד לי בכל פעם מחדש.

אבל הלילות הם שלי. כשהוא סוף סוף נמרח עליי, כבד מעייפות, אני מעביר לו אצבעות בשיער, חורש קווים עדינים על הקרקפת שלו. הוא מת על זה, מתמכר לתחושה עד שנרדם בין זרועותיי. תמיד צחקנו על זה שזו החלוקה בינינו—הוא איש של בוקר, אני של שעות הערב.

כבר שבועיים שנדרתי לעצמי שאני לא נוגע בו.

גם לא בחיבוק אקראי על הספה. גם לא בליטוף אגבי כשהוא עובר לידי במטבח. "אפילו בלייזר אני לא נוגע בו" הבטחתי לעצמי. "אני נמנע מכל קרבה".

לא כי אני לא רוצה. להפך—אני מת להרגיש אותו. אבל משהו בי החליט שנמאס לי להיות זה שתמיד יוזם. נמאס לי לרדוף אחריו. נמאס לי להתאכזב. נמאס לי להיות זה שמחזר, שרודף אחרי תשומת לב, שאוסף פירורים של חום ואז בונה מהם סיפורים שלמים בראש. אני רוצה שהוא יבוא אליי. אני רוצה להרגיש אהוב, לא רק נחוץ.

בהתחלה, הוא לא שם לב. מייקל אף פעם לא שם לב ישר לדברים הקטנים. אולי כי הוא לא מצפה לזה ממני, אולי כי הוא בטוח שאני תמיד שם, תמיד מחכה, תמיד מוכן להיכנע.

אבל אחרי כמה ימים הוא התחיל להרגיש.

"מאמי, מה יש לך?" הוא שאל יום אחד, כשהוא מתיישב קרוב אליי על המיטה.

"כלום," עניתי בקול הכי שטוח שהצלחתי להוציא.

הוא גירד את העורף, כאילו מנסה לפענח את הבעיה. "אתה כועס עליי?"

"לא."

"אתה... מרוחק."

"לא נכון."

הוא שתק לרגע, הביט בי, ואז החליק יד על הזרוע שלי. בדרך כלל, הייתי נמס מזה. הייתי עוצר אותו רק כדי להחזיר לו ליטוף, כדי להרגיש אותו יותר. הפעם? קפאתי.

הוא קלט את זה. "למה אתה כזה?"

בלעתי רוק. רציתי להגיד לו. רציתי לצרוח לו בפנים, כי אני לא רוצה להיות תמיד זה שנוגע ראשון! אבל במקום זה רק משכתי בכתפיים.

הוא התייאש מהר, כמו תמיד. נאנח, גלגל עיניים, והלך לסלון. ואני? נשארתי שם, לבד, תוהה למה לעזאזל זה לא מספק אותי כמו שחשבתי.

כבר יומיים שלא ישנתי כמו שצריך. הרגל שוב כאבה, כמו שריד בלתי נראה של כל הכאבים האחרים, הפיזיים והנפשיים, קשורים זה בזה בקשר בל יינתק. העייפות משכה אותי למטה כמו עוגן, כבד ולא מתפשר. הייתי מותש, שבור, אולי קצת פחות מאתמול, אבל עדיין רחוק מלהרגיש נורמלי.

כשאני חולה מייק מטפל בי בכפפות של משי, הוא יצא להביא לי קנאביס שיעזור לי עם הכאב, אבל כמובן, על פי חוקי מרפי, דווקא באותו היום התקיים חג לאומי וכל החנויות סגורות כאילו מדובר ביום כיפור. במקום זה, הוא מצא איזה בית מרקחת שפתוח 24/7 וקנה לי ג’ל חימום לגב, משהו להרגיע את השרירים. הוא נראה כאילו הוא מרגיש אשם במצב שלי. ואני הייתי חסר כוחות לשכנע אותו אחרת. אני יודע שהוא לא באמת אשם במצב שלי, אבל אין בי גם אנרגיה לנחם או להסביר.

הבוקר יש לנו פגישת ייעוץ זוגי שלישית. כאילו להתמודד עם עצמי זה לא מספיק.

הגעתי לפגישה מותש, מרוקן. אני אפילו לא יודע להסביר למה. לא היה לי חשק לדבר, לשתף, אפילו להקשיב. התיישבתי מול המטפל כמו צל של עצמי, ראשי נטוי מעט קדימה, מביט בו בעיניים חלולות, שומע את המילים מסביבי אבל לא מרגיש כלום.

מייקל ישב לידי, הוא לעומתי היה כולו אנרגיות. דיבר, חייך, זרק הערות, נראה שהוא ממש נהנה. אני רק ישבתי שם, כבד, מנותק, עטוף בתחושת ייאוש מוזרה.

כשהגיע תורי לדבר, נשמתי עמוק וניסיתי להיות כנה.

"דב, קשה לי עם העליות והירידות האלה," אמרתי, קולי יציב אבל כבוי. "קשה לי שיש יום טוב ואז יום רע, שאין לי מושג איך אני אתעורר מחר—אם אהיה בסדר או שאמצא את עצמי שוב קורס. קשה לי לראות אותו יוצא מהפגישה מחייך ואני יוצא מרוסק מחכה לתקלה הבאה. הפכתי לפסימי. זה הכי לא מתאים לי."

דב חייך חיוך קטן, כזה של מישהו שכבר שמע הכול. "זה טבעי, הראל," הוא אמר בקול יציב, עיניו פוגשות את שלי. "זה תהליך. בהתחלה יש הרבה רעידות, וזה לוקח זמן. צריך סבלנות, זו רק פגישה שלישית שלכם. אבל הניצוצות האלה שאתה מתאר? הם סימן טוב. הם רגעים שמראים שיש תקווה, גם אם זה מרגיש רחוק. בסוף הניצוף יתפס, והאש תידלק מחדש."

הקשבתי למילים, אבל הן לא חדרו. הייתי קפוא, סגור בתוך עצמי, בתוך התסכול שלא משתחרר.

מייקל, כמו תמיד, לקח את זה ברצינות. הוא התיישר בכיסא, הביט בי ואז חזר למטפל. "דב, אני רוצה לומר משהו, אני מבטיח להראל ולי שהחל מהיום—מאה ימים אני לא נוגע באלכוהול. לא שותה שום דבר עם אלכוהול."

הבטתי בו בספקנות. אני יודע שהוא יעמוד בזה. מייקל הוא איש של מילה. אבל מה זה משנה? מה יקרה ביום המאה ואחת?

הבטתי בו בזלזול מופגן. דב קלט אותי ואמר במהירות. "מייקל, אתה יכול להבטיח ולקיים," אמר, "גם אם הראל לא מתרגש מזה. זו ההחלטה שלך לעצמך, מייקל, לא שלו. תהיה גאה בעצמך. אתה עושה את זה בשבילך, בלי קשר לאישורים שלו."

מייקל הנהן, נחוש. "נכון," הוסיף, "ואם אני לא אצליח להחזיק מאה ימים, אני אלך למרכז גמילה. אקבל תמיכה ויעוץ."

הוא דיבר בכזו רצינות שזה כמעט שכנע גם אותי.

ידעתי שהוא לא באמת מכור לאלכוהול. זו הייתה הפוביה שלי שדיברה. ראיתי מכורים אמיתיים, ואני יודע שהוא רחוק מזה. הוא פשוט בחור שלא יודע לשתות, וכשהוא כן שותה—פעם בכמה זמן—הוא נהיה דביקי וחמוד עד כדי גיחוך. הוא לא מסוכן, לא מאבד שליטה. ועדיין, כשאני רואה אותו ככה, זה מחרפן אותי.

דב שינה גישה פתאום. "בואו נעשה תרגיל," הוא אמר. "אני רוצה שכל אחד מכם ישב בקצה אחר של הספה, כמה שיותר רחוק מהשני."

 נשמענו להנחיה בצייתנות אני ישבתי רחוק ככל שיכולתי, מייקל התמקם בקצה השני של הספה. הוא בהתרגשות, אני באדישות, מחכה להנחיות.

"עכשיו," המשיך דב, "כל אחד יגיד לי, בלי לחשוב יותר מדי, איזו תחושה יש לו עכשיו."

מייקל זרק משהו ראשון, אני לא זוכר בדיוק מה. אני רק זוכר שאני אמרתי "ייאוש ועקשנות."

"ועכשיו," המשיך, "תגידו לי מה אתם רוצים להרגיש במערכת היחסים שלכם."

מייקל ענה בלי להסס: "שוויון."

אני אמרתי: "שכחה." חושב כמה הזיכרון הפנומנלי שלו עומד כמו קיר חוצץ ביננו. 

הוא המשיך: "פרטנר."

אני: "שמחה.", כל כך בא לי לחזור להיות בית שמח! 

הוא: "שלום."

אני: "כבוד."

המילים ריחפו בינינו, כאילו אנחנו משחקים טניס בכדור פינג-פונג.

דב הנהן. "עכשיו תשאלו את עצמכם—מה הצעד הכי קטן שאני יכול לעשות כדי להתקרב קצת? למשל אם אני מרגיש שהוא זקוק לזמן זוגי משפחתי אז אולי אני מציע להקדיש לו זמן לזה..."

מייקל לקח נשימה. "אני מוכן ל—" הוא התחיל, אבל בשלב הזה כבר לא באמת הקשבתי. משהו בי נסגר, התכנסתי בתוך עצמי. לפעמים זה קורה לי, ואני לא יכול לשלוט בזה. אני הופך לאוויר, לבועה שקופה שמרחפת בתוך החדר. מייקל מכיר אותי מספיק טוב כדי להבין שזה קרה.

אז הוא המשיך לדבר. לדבר בשביל שנינו. להתנצל, להציע הצעות מקרבות, לחייך, לנסות. הוא היה כולו שם, ואני הייתי במקום אחר לגמרי.

"אני רואה שקשה לך," דב אמר לי פתאום, ואני הנהנתי.

"אני לא מצליח לעשות שום צעד. מצטער."

דב חייך חיוך סבלני, כמעט אבהי. "זה בסדר. אני רואה שמייקל מבין את זה, ומתאמץ עכשיו, ואתה עדיין לא שם. וזה בסדר. זה תהליך. לפעמים אחד מתקדם והשני עדיין מתבוסס בתחושות שלו."

הנהנתי שוב. שתקתי.

אני רואה איך מייקל מנסה. אני יודע שהוא לוקח את זה ברצינות. ועדיין, משהו בתוכי כבד. אני מרגיש כאילו הוא שבר משהו בי. אני שקוע בתוך התחושה הזו, לא מצליח להשתחרר. פעם הייתי אדם שמח. פעם הייתי מישהו אחר. ועכשיו? עכשיו אני מישהו שאני בקושי מזהה. מה עובר עליי? אומנם אנחנו רק בטיפול שלישי אבל למה אני לא מצליח לדבר? איך יכול להיות שבמציאות אני חברמן והוא שקט ובטיפול אני שקט והוא חברמן?.

גם הפעם, כמו בפגישות הקודמות, מייקל יצא מהטיפול קורן מאושר. כאילו נגע באיזו הארה, כאילו משהו בפנים התבהר לו. ואני יצאתי משם הפוך, מעורבב. מצד אחד, אני שמח שהוא שמח. באמת. אבל מצד שני... אני מתבאס. מתבאס שזה לא משפיע עליי באותה צורה. מתבאס מהעליות והירידות, מהכאב ברגל, מהכאב בלב.

הרגשתי כאילו הגוף שלי כולו נשרף מבפנים, אבל בחוץ? שתקתי.

מייקל חייך אליי.

חייכתי חזרה.

חיוך קטן, כמעט מכני. אני עדיין רחוק מלהרגיש טוב, אבל אם יש דבר אחד שאני לוקח מהיום הזה, זה שאולי—רק אולי—הניצוצות האלה שדב דיבר עליהם באמת יתחילו לתפוס. יום אחד.

ביום למחרת, שבת בבוקר, כשהגוף שלי עדיין כבד משינה, אני מרגיש תנועה עדינה ליד. רגע אחד אני לבד, רגע אחרי זה הוא מחליק מתחת לשמיכה שלי כמו צל חם.

החום שלו מוכר. יותר מדי מוכר. הידיים שלו נעות עליי באיטיות, ברוך כמעט מתנצל, ואני מרגיש איך השרירים שלי מתכווצים בתגובה אינסטינקטיבית. אני מכיר את הרגעים האלה. אני יודע איך זה מתחיל, ואני יודע איך זה ייגמר.

"מאמי, לא יקרה," אני ממלמל, הקול שלי מחוספס משינה. "עוד לא צחצחתי שיניים."

הוא מצחקק ומצמיד את גופו אליי, מתעלם לחלוטין מהמחאה הרפה שלי. "נו, אני רוצה אותך," הוא לוחש בקול נמוך, כמעט ילדותי, כמו ילד שמתעקש על צעצוע.

אני עוצם עיניים חזק יותר. "מה, לאונן לך כדי שתרגע?" אני זורק, חצי מתגרה, חצי בודק את התגובה שלו.

הוא גונח בייאוש מזויף. "תפסיק, אל תהיה כזה."

הוא שולח ידיים מתחת לבגדים שלי, ואיפה שהוא בפנים, עמוק, יש קול קטן שמזכיר לי:  "הראל, תיזהר, אל תיכנע. החלטת לשחק אותה קשה להשגה, אל תיפול עכשיו."

אני שואף עמוק, מנסה להיצמד לאסטרטגיה שלי. "מייק, נו... אני עוד חצי רדום... אני באמת צריך רגע...ובאמת לא צחצחתי שיניים"" אני ממלמל, מנסה למשוך זמן.

הוא נצמד חזק יותר, מתגרה. "אנחנו לא חייבים להתנשק," הוא מחייך, והעיניים שלו נוצצות באור הבוקר, "נו, מאמי, תיגע בי."

אני מלטף אותו בקושי, מסמן לו שאני כאן אבל גם שאני לא לגמרי נכנע. משחק משחק מסוכן. אבל הוא לא מסתפק בזה.

"תמצוץ לי את הפטמה," הוא אומר פתאום, החיוך שלו חצוף, לא מתנצל.

אני צוחק, מופתע. "אתה לא רציני. אני חצי רדום... תעזוב אותי"

"לא אכפת לי," הוא מושך אותי אליו. "נו... מאמי... תיגע בי כבר."

הוא אוחז בידיים שלי ומניח אותן על הגוף שלו, כמעט מכוון אותי, ואני נושם עמוק, מרגיש איך ההתנגדות שלי מתערבבת עם החשק, איך המאבק הפנימי מתנדנד על קצה התהום.

בסוף, אני מחליק לו יד מתחת לבוקסר. "שנאונן לך?" אני שואל בקול ישנוני, עדיין נאחז בחוט האחרון של השליטה העצמית שלי.

"לא, אוף איתך! אל תעצבן אותי! תקום כבר! מה אתה ישן עכשיו? בוקר!"" הוא מתלונן, והקול שלו מלא תסכול ותשוקה מעורבבים.

אני מרגיש כמו רובוט כשהוא אוחז בידיי, מנחה אותן על הגוף שלו.ועם זאת, אני לא יכול להתעלם מהתחושה. מהדחף. מהדרך שבה הגוף שלי מגיב אליו למרות הכול. יש רגע קטן שבו אני רואה אותו כמו שהוא. את ההר הגדול הזה, מלא השרירים, כמו דוב קטן וחמוד שבא לי לחבק.

"נו, אני רואה שאתה כבר ער.."הוא לוחש, אוחז במוט שלי, מתגרה. "אתה מוכן להיכנס אליי כבר?" הוא מתחצף.

אני מצמצם עיניים, בוחן אותו. "תגיד, מה חלמת הלילה?" אני שואל עם חיוך של שיכור ולא מיין.

"לא חלמתי כלום," הוא עונה מיידית. ואז מוסיף, כמעט כבדרך אגב, "אני אוהב אותך."

העיניים המלוכסנות שלו נוצצות באור הרך של הבוקר.

אחרי ריקוד קצר, אני שוכב שם, מרוקן, מחויך. אני מרגיש איך כל ההחלטות שלי, כל האסטרטגיות שבניתי סביב עצמי, מתפרקות אחת-אחת כמו חול בין האצבעות.

אז מה, באמת כל מה שהוא צריך כדי לרצות אותי זה מרחק? להיות קשה להשגה?

אולי.

עוד שבוע אני טס לשישה ימים לפראג.

אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. אבל למה זה ככה?.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<