חלק 7 כ"א - אתה שוגג אותי 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

כשאני עם מייקל, העולם עוצר מלכת, ואני חוזר להיות אני – הראל האמיתי. לא הראל של ערן, לא של המשפחה, לא זה שעסוק בפתרונות או בהדחקות. עם מייקל אני פשוט חי, בלי לסחוב על הגב בעיות של אחרים, בלי לשקוע בבעיות של אף אחד. זה כמו לנהל חיים כפולים: באחת, אני רק צעצוע; בשנייה, אני אדם שלם.

מייקל החליט שנלך לשחק באולינג בתלפיות. באמת שהייתי חסר מצב רוח, אבל התמסרתי לרעיון. לפעמים אחרי שאני מכריח את עצמי לעשות משהו אקטיבי, אני מרגיש טוב.  

המסלול הואר באורות ניאון צבעוניים, מוזיקה אלקטרונית קצבית התנגנה ברקע, וקולות הכדורים המתנגשים בפינים מילאו את החלל. המשחק עצמו הפך לתחרות משעשעת, למרות שבואו נודה על האמת – לא הייתי בדיוק יריב ראוי. הקשר יד-עין שלי השאיר אותי בעמדת נחיתות מוחלטת.

מייקל ניסה לעזור, ללמד אותי. הוא התקרב בזהירות מאחורי, שואל אם זה בסדר לכוון אותי איך להחזיק את הכדור, אם נוח לי בתנוחה הזו. הייתה לו סבלנות שלא הכרתי – כזו שמציבה גבולות, שואלת, מכבדת. התכונה הזו שבו ריתקה אותי. הוא לא פחד בי, ולא התבייש בי, ולא עיניין אותו אם אחרים מסתכלים עליו ועל הבחור החרדי שאיתו או לא. היינו שנינו בעולם שלנו.

הוא רכן קדימה בריכוז, לקח נשימה עמוקה, זרק את הכדור, והפעם – סטרייק מושלם. הוא הרים יד בניצחון ואני צחקתי, מוחא כפיים כאילו זכיתי בעצמי.

כשסיימנו את המשחק, התיישבנו באחת מפינות הישיבה. הרגע הזה היה שונה, כאילו האווירה הפכה לפתע שקטה וכבדה. הוא הביט בי ברצינות שלא ראיתי קודם. "הראל, אני רוצה לספר לך משהו," הוא אמר, קולו מהוסס.

"בטח," עניתי, מנסה להישאר קליל, למרות שהרגשתי שמשהו עמוק עומד להיאמר.

הוא לקח נשימה ארוכה, ואז הוציא את המילים בקושי: "אני... עברתי משהו בילדות... משהו מיני." ראיתי איך הגוף שלו מתקפל לתוך עצמו, כמו ילד קטן שמבקש להיעלם.

רגע אחד נדרכתי. ואז פשוט אחזתי בידיו, מביט בו ישר בעיניים ואומר: "מהמם שלי, אתה יודע שזה מה שקורה לאחד מכל שמונה ילדים, נכון? אתה לא לבד. גם אני עברתי דברים, הכל בסדר"

הייתה שתיקה. העיניים שלו נפערו, מתמלאות הקלה, ולרגע קטן ראיתי אותו נשבר, משחרר משהו שהוא החזיק עמוק בפנים. הוא חייך חיוך חלש, תודה אילמת.

הנושא הזה חלף מהר. יצאנו מהבאולינג, ומייקל הוביל אותי למסעדת בשרים באזור. התלבטתי איך לומר את זה בצורה שלא תגרום לאי נעימות. "מייק, תודה מתוק, אני בטוח שני אוכל למצוא פה משהו לאכול, אבל אני חושב שאתה צריך לדעת שאני טבעוני". מייקל פער עיניים בתדהמה. "אתה טבעוני או צמחוני?". "טבעוני," השבתי והוספתי, "לא אוכל שום דבר מהחי: לא חלב, לא בשר, לא דגים, לא ביצים, אפילו לא דבש." הוא עצר לרגע, חשב ואז אמר: "יש פה חומוסייה ממול. רוצה?". הופתעתי מהתגובה שלו, "לא התכוונתי לשנות לך את התוכניות. היום בכל מסעדה שמכבדת את עצמה יש גם מנות טבעוניות. אני אסתדר כאן." הוא חייך. "לא, בוא נצא!" הוא לקח לי את היד וגרר אותי לחומוסייה ממול.

נכנסנו. הייתה שם אווירה שכונתית, חומוס טרי עם גרגירים, פטריות או תוספות שונות, חמוצים בצד, פיתות רכות וחמות שיצאו עכשיו מהטאבון, ומוזיקה מזרחית מסתלסלת ברקע. ישבנו לדבר. אני חושב שנראינו כמו שני חברים רגילים שאוכלים חומוס. לא מעבר.

"אתה יודע, מייק," אמרתי לו, "פעם שעברה דיברנו על כל מיני נושאים רוחניים, גדולים ורחוקים. לא דיברנו על היום-יום, על הכאן והעכשיו." הוא חייך. "שמתי לב. אז מה תרצה לדעת?"
"אני רוצה לדעת, למשל, מה אתה עושה בחיים? איפה המשפחה שלך? איך אתה מסתדר בארץ?". מייקל חייך שוב, הפעם במבוכה. "וואו, אתה ממש ישיר. תכלס!".
"בעברית אומרים דוגרי," עניתי בצחוק. "אבל אם כבר אתה אומר "תכלס". אתה יודע מאיפה הגיעה המילה 'תכלס'? אני אספר לך, היא הגיעה מדוברי יידיש שעלו לארץ. ביידיש, האות ת' בסוף מילה הופכת לס'. ככה דתי הופך לדוסי, ושבת הופכת לשאבעס,  ותכלית הפכה לתכלס." הוא צחק. "לא ידעתי את זה. הפתעת אותי." "תתפלא," השבתי בחיוך. "יש גם הרבה ישראלים שלא יודעים. אז מה אתה אומר? מה הסיפור שלך?". מייקל שילב את ידיו על השולחן. "המשפחה שלי לא גרה פה. אני בעיקרון גר לבד בארץ. עשיתי עלייה דרך ארגון כלשהו, וכבר בשדה התעופה קיבלתי תעודת זהות כחולה. אתה יכול לראות את זה ביוטיוב, זה היה מרגש מאוד. כשהגעתי, התנדבתי לצבא, ומשפחה ישראלית אימצה אותי – הם מתייחסים אליי כאילו אני הבן הביולוגי שלהם, למרות שאני בקשר טוב עם ההורים שלי הביולוגים בחו"ל. כרגע אני לא עובד, ואני מתקשה למצוא עבודה בתחום שלי."
"בתחום שלך? מאלף אריות אסיאתיים?" צחקתי, אבל מייקל רק הביט בי במבט מבולבל, "מה?".
"עזוב, סתם בדיחה דפוקה," אמרתי. "אז מה אתה מתכוון לעשות?"
הוא נראה עצוב. "האמת? אני לא יודע. התחום שלי קשה מאוד בארץ, כאילו שאני צריך להתחיל הכול מאפס. אני באמת לא יודע מה לעשות. הדרישות בארץ הם לא כמו בחו"ל בנושא הזה."
"אז איך אתה מתפרנס? איך אתה מחזיק דירה במרכז העיר? זה אזור יקר רצח!"
"בעיקרון, אני חי על שאריות מדמי עלייה. תכף זה יסתיים. אני מאמין שיהיה בסדר, אני יודע להסתדר."

נלחצתי. באמת נלחצתי. "הנה שוב בא עליי נטל," חשבתי לעצמי, "אני לא מוכן להתפשר על כלום הפעם."

"אני מבין," אמרתי, מנסה להסתיר את הלחץ. "אבל מה אם לא תמצא עבודה בתחום שלך? מה תעשה? הרי אמרת שישראל לא מכירה בתעודות האוניברסיטאיות שלך". מייקל משך בכתפיו. "אני רוצה לגור פה. אני אוהב את ישראל, אני אעבוד בכל דבר. אני רק צריך עזרה, אבל אל תדאג."

מה זאת אומרת לא לדאוג? אני כן דואג. חככתי בדעתי.

"תקשיב," אמרתי לו, "לא פשוטה לי הידיעה הזאת. אם לא תמצא עבודה, מה תעשה? אתה לא ילד קטן שגר עם ההורים". מייקל הביט בי בכמעט תחינה. "אני לא נופל עליך, הראל. אני מבטיח לך. אני אעשה כל מה שצריך כדי להסתדר. אני לא מפונק, ואם צריך – אני אנקה אפילו שירותים ולא אהיה עול עליך או על אף אחד אחר."

הדברים שלו נגעו בי, אבל גם הכעיסו אותי. "זו לא אחריות מצידך לחיות בפאר על כסף שתכף נגמר בלי לחשוב על פתרון." מייקל נראה פגוע, אבל ענה בשקט: "אתה צודק, אבל אני לא רואה את עצמי כבזבזן. יש דברים שחשוב לי להשקיע בהם, כמו שהבית שלי יהיה נעים. זה בסדר לראות את זה אחרת. אני עובד על זה."

באותו ערב ביקשתי ממייקל שישלח לי את קורות החיים שלו. כשהוא שלח אותם, הזדעזעתי. שגיאות כתיב ותחביר, ניסוחים מסורבלים, פרטים לא רלוונטיים. התיישבתי לתקן אותם. שלחתי אותם לכל מיני חברות ועבודות ששפה לא חייבת להיות הצד החזק שלהם. שבוע שלם לא נרגעתי, הייתי כמו פצצה מתקתקת בבית. חשבתי על כל הרוסים שעלו עם לימודי רפואה וסיימו כמאבטחים באיזה חניון נטוש. 

ערן, שחי איתי בדירה, שם לב לסערה שמתחוללת בי. "אמרתי לך שהוא סתם בחור דפוק," הוא אמר בביטחון מלא. "סתום את הפה שלך ואל תתערב!!," נבחתי עליו בכעס. הופתעתי, הוא באמת שתק ולא הוסיף לדבר על מייקל יותר רע.


הדייטים הבאים שלנו היו צנועים יותר. לא רציתי שהוא יוציא כסף או ירגיש שאני המשלם הבלעדי, אז קנינו דברים קטנים. כשהוא שאל מתי נשב במסעדה טובה, התחמקתי. "אני לא רעב, בדיוק אכלתי עכשיו." הרגשתי שאני באמת עושה איתו חסד, אבל היה חשוב לי גם להבהיר שאני לא מוכן ליחסים חד-צדדיים.

תקופה ארוכה הוא חיפש עבודה, ואני פחדתי כל כך להיקשר אליו. הוא היה מדהים בכל תחום, אפילו שידעתי שאין לו כסף, הוא משום מה תמיד הציע לשלם, ואני דוחה אותו בעדינות. במקום רק לאכול, יצאנו גם לטבע – לפיקניק בגן סאקר, לחפש הומואים על פי השמועה בגן העצמאות (לא ראינו!), לחפש צבאים בגיא בן הינום (גם לא ראינו!). רוב הדייטים שלנו היו בירושלים.

שמרתי על עצמי כל כך לא להתאהב בו, למרות שרק ראיתי אותו מרחוק והלב שלי פרפר ורעד – תחושות שמעולם לא הרגשתי קודם. הייתי חם, חרמן, פורק את עצמי בחדרי שירותים. העיקר לא ליפול עליו. 

הוא הסתכל עליי בעיניים חמות ואוהבות, ראיתי אותו מפשיט אותי במבטים. ידעתי שלא נוכל למשוך את זה יותר. שאני צריך להחליט.

ערב אחד חזרנו מעוד סיבוב בעין כרם, ישבנו ברכבת קלה "יפה נוף", כשמאחורינו בניין ענקי של ארגון 'יד שרה', כולו מוחשך. לילה. זו הייתה הרכבת אחת לפני האחרונה, לא היו אנשים סביבנו. הרכבת הבאה תגיע בעוד 12 דקות.

מייקל ישב לידי בספסל, מסתכל עליי בעיניים מלאות תאווה. "מה אתה חושב עלינו?" הוא שאל.

"אני לא יודע," עניתי. "אני... באמת לא יודע. אתה מוצא חן בעיניי, אבל אני גם לא רוצה להיפגע ממך," אמרתי לבסוף.

הוא המשיך להסתכל לי בעיניים וחייך. "ואני.. לא מפחד להיפגע?"

"אני בטוח שאתה כן," אמרתי ואחזתי בידיו. "כיף לי איתך מייקל, אני לא משקר, אני לא מזהה את עצמי. אני רואה אותך ואני מרגיש שאני לא יכול לנשום. אתה חתיך וסקסי, ואני נמשך אלייך מאוד. אני פשוט... רואה שאתה לא בקטע. אני מכבד אותך... אני לא סגור על עצמי."

מייקל הסמיק ולחש, "אני נפלתי באהבה, הראל."

"אתה מה?" לא הבנתי באמת.

"נפלתי באהבה איתך," הוא אמר שוב.

"אני לא מבין מה אתה אומר, מייק... אולי תגיד באנגלית?" הייתי מבולבל.

"i fell in love with you," הוא לחש שוב.

זה היה כל כך רומנטי ומשעשע בו זמנית. לא התאפקתי והסתכלתי לצדדים, לא הייתה נפש חיה באזור. הנחתי את ידי ראשי, אחזתי בכיפת הקטיפה שלי והכנסתי אותה לכיס

.
המבט שלו היה כל מה שהייתי צריך. עיניו המלוכסנות והבוהקות התבוננו בי באינטנסיביות, כמו מזמינות אותי לפרוץ את המחסום האחרון. הלב שלי הלם בחוזקה, אבל הפעם לא היה לי ספק – אני לוקח שליטה.

"תתקרב," אמרתי בטון נמוך ומצווה, כמעט לוחש.

מייקל, כמעט מהופנט, התקרב לאט, אבל אני לא חיכיתי. אחזתי בעורפו ביד אחת, מושך אותו אליי בהחלטיות. השפתיים שלנו נפגשו, חזקות ודורשות, כאילו כל מה שהיה בינינו עד עכשיו הוביל לרגע הזה. הנשיקה הייתה חמה, עמוקה, ובעיקר מלאה בכוונה – להרגיש, לטעום, להכריז עליו כשלי.

ידי השנייה ירדה למותניו, לוחצת אותם אליי, גורמת לו להרגיש בדיוק כמה אני כאן, נוכח ומוכן להוביל אותו. הרגשתי את הגוף שלו רועד, את הידיים שלו מחזיקות קלות בכתפיי, כאילו הוא נאחז במשהו יציב בזמן שהוא מאבד את עצמו.

הוא פתח מעט את שפתיו, נותן לי גישה להעמיק את הנשיקה, ואני ניצלתי את זה מיד – לוחץ חזק יותר, שולט בקצב ובאינטנסיביות. לשוני פגשה את שלו, תחושת החום והרטיבות גרמו לכל המחשבות להיעלם, נשארנו רק אנחנו, מחוברים יחד תחת שמי ירושלים הקרירים.

"אתה שׁוֹגֵג אותי," הוא לחש כשנשימותינו התערבבו, שפתיו האדומות נפשקות בקושי בין נשיקה לנשיקה.

"שוגג? מה זה?" אני אשאל אותו יותר מאוחר, חשבתי.

"אני יודע," אמרתי בביטחון, לא נותן לו שום פתח לערער על הרגע. השפתיים שלי זזו לצווארו, מנשקות את העור החם שלו, שואבות קלות, משאירות סימן. הוא גנח בשקט, כאילו מנסה לשמור את זה לעצמו, אבל אני שמעתי הכול.

"אל תעצור את עצמך," אמרתי, טון הקול שלי נמוך ודורש. "אני רוצה לשמוע אותך."

מייקל הסמיק, עיניו נעצמו לרגע, אבל גופו סיפר את כל הסיפור. ידיו עברו לגב שלי, לוחצות חזק כאילו הוא מפחד שאעלם, בזמן שהנשיקה הפכה לאיטית יותר, אבל עמוקה לא פחות.

הרכבת עברה ברקע, קול הפעמון שלה מזכיר לנו שהעולם עדיין קיים. "אתה לא מרגיש אליי כלום?" הוא שאל בשקט, כמעט מהוסס, שפתיו עדיין קרובות לשלי.

"אני מרגיש הכול," עניתי, עיניי נעולות על שלו. "אני מרגיש אותך בכל מקום."

הוא חייך, מבטו מלא בתשוקה ואהבה בלתי מוסתרת. הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו אוזר אומץ, אבל לפני שהספיק לומר עוד משהו, קטעתי אותו בנשיקה נוספת, חזקה וסוחפת יותר מקודם.

כשהרגע נגמר, השארתי אותו מתנשם ומבולבל, פניו סמוקות ושפתיו נפוחות. "אני צריך לעלות על הרכבת," הוא לחש, קולו עדיין מעט רועד.

"תעלה," אמרתי, מביט בו בביטחון מלא. "אבל תזכור – זה רק ההתחלה."

הוא חייך חיוך קטן, מלא תקווה, ונכנס לרכבת. עמדתי שם, מתבונן בו דרך החלון עד שהרכבת נעלמה באופק. הרגשתי את גופי בוער עדיין מהמגע שלנו, אבל עמוק בפנים ידעתי דבר אחד: זה הרגע ששינה הכול.

__

"מה זה שוגג אותי?" שלחתי לו הודעה בטרם הגעתי הביתה. הוא ענה: "נו.. מֶשּׁוֹגֵג זה כמו 'You're driving me crazy". הרגשתי איך הלב שלי מתרחב וחיוך התפשט על פניי, 'האא... הוא התכוון ל"אתה משגע אותי!!"' חזרתי לדירה הקטנה שלנו, עם חיוך שמסרב לרדת מהפנים.

"מייקל," כתבתי לו, "אתה יודע שאני גר עם שותף שהוא כמו אח בשבילי. אני רוצה שתפגוש אותו באופן מסודר." הוא השיב: "אחים או יותר?" השבתי: "כרגע אחים," קצר וקולע. הוא הבין את הרמז והסכים.

עוד שבוע, שלושתנו נצא יחד למסעדה בעיר.

אני, מייקל וערן. 

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<