חלק 13 כ"ה- "אני שוקל לצאת שוב עם נועה"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  

   אני לא יודע מה קורה לי, הלב שלי רץ קדימה, דוהר לאהבה כמו סוס פראי. אני מביט על מייקל בעיניים בורקות, מלא התרגשות. והראש כמו משתרך מאחור, בקצב שלו לוחש לי בקול ספקני: "הראל, תירגע. תקשיב רגע. אין לו עבודה כרגע, הוא נרתע כשנגעת לו בבטן, הוא לא משתף אותך במה שהוא באמת אוהב או לא אוהב. ומה עם זה שהוא סגור? למה אתם לא מצליחים לדבר בפתיחות על מין? יש פה המון דגלים אדומים."

אבל הלב... הלב כאילו יש לו קול משלו, מנותק מההיגיון, והוא מחייך כמו דביל ומסמיק בכל פעם שהוא נזכר במייקל: "הוא מושלם, הראל! אימאל'ה, איזה חתיך! תראה אותו – מאורגן, חכם, יודע להקשיב ולכוון אותך. והוא אחראי! הוא לא מתפזר מדבר לדבר כמו שאתה עושה לפעמים. הוא יציב, הוא בטוח. כל כך מרגיע לדעת שאם דיברת איתו בבוקר, אין הפתעות אחר הצהריים. אתה יודע בדיוק איך ייראה היום שלך כשהוא בסביבה. הוא פשוט... נותן לך עוגן."

אבל מה עושים כשהלב והשכל לא מסכימים? אני מרגיש כאילו הם שני צדדים שמושכים אותי לשני כיוונים שונים, ואני עומד באמצע, אובד עיצות.

ישבתי מול טלי, המטפלת שלי. היא הביטה בי עם החיוך הזה שלה, כמו מישהי שכבר יודעת את התשובה לשאלה שעוד לא שאלתי. החדר היה שקט, ואני בהיתי בתמונה על הקיר, מנסה לא להתמסר יותר מדי למבטים שלה.

"מה קורה, הראל?" היא שאלה ברוך. "אתה נראה טרוד היום."

נשמתי עמוק. "מייקל," אמרתי לבסוף. "אני לא יודע מה לעשות איתו."

היא הנהנה בעדינות, נותנת לי להמשיך.

"אני מאוהב בו. באמת מאוהב," המשכתי, כמעט בלחישה, כאילו אני מתוודה על סוד אפל. "אבל אני גם לא יכול להתעלם מכל הדברים שלא עובדים בינינו. זה כאילו... כאילו אני נקרע מבפנים. הוא כל מה שאני רוצה, אבל גם כל מה שאני לא בטוח שאני יכול להתמודד איתו."

"מה לא עובד ביניכם?" היא שאלה.

"זה לא רק שהוא סגור," הסברתי, מרגיש את המילים נפרמות ממני באטיות. "זה גם שאני מרגיש שאני צריך לוותר על כל כך הרבה בשביל להיות איתו. לא התכוונתי בכלל להכיר מישהו באופן רציני. אני חרדי, אני חי חיים מסוימים, ויש לו עולם אחר לגמרי. אנחנו לא באותו כיוון, טלי. אנחנו לא מדברים באותה שפה. תרתי משמע"

היא שתקה לרגע, כמו בודקת אם יש מקום להיכנס. ואז אמרה: "הראל, אתה באמת חושב שזה עניין של דת? או שאולי, רק אולי, זה קשור לעובדה שאתה באמת מאוהב בפעם הראשונה?"

הסתכלתי עליה, מבולבל. "מה זאת אומרת?"

"אני חושבת שאתה מפחד," היא אמרה בעדינות. "לא משוני דתי, לא מההבדלים ביניכם. אתה מפחד מאהבה. כי היא משאירה אותך חשוף, פגיע. והיא דורשת ממך להוריד את כל ההגנות, משהו שאתה לא רגיל לעשות. לעשות לעצמך."

רציתי להתווכח, להגיד שהיא טועה. אבל היא קלעה בול.

"אני לא מפחד," אמרתי בסוף, אבל הקול שלי היה מהוסס.

"אתה לא?" היא חייכה קלות. "אז למה אתה יושב כאן ומפרט לי רשימת תירוצים למה זה לא יעבוד? אולי בעצם אתה מנסה להגן על עצמך, כי אתה מפחד להרגיש מה שאתה באמת מרגיש."

הבטתי בה, מרגיש איך הקירות נופלים סביבי. היא צדקה. אני מפחד. אני מאוהב, וזה משגע אותי, כי אין לי סיבה הגיונית לעשות את זה. החיים שלי טובים גם בלעדיו. הייתה לי את השיגרה שלי והיא הייתה לא רעה. גם היחסים ביני לערן היו טובים יותר לפני שהכרתי את מייקל.

"אז מה אני עושה עם זה?" שאלתי, מרגיש פתאום קטן, חסר אונים.

"אתה נותן לזה מקום," היא אמרה בפשטות. "אתה נותן לעצמך להיות, בלי לפחד. ואולי תופתע לגלות שכשאתה מפסיק להילחם, הדברים מסתדרים הרבה יותר ממה שחשבת."

שתקתי. לא ידעתי אם אני מסוגל. אבל עמוק בפנים, ידעתי שהיא צודקת.

כשחזרתי הביתה מהצימר עם מייקל, הייתי מותש, אבל לא פיזית – זה היה המתח הנפשי שצרב בתוכי. הבית היה שקט, כמו תמיד, למעט קולו של ערן ששרק לעצמו משהו במטבח. נכנסתי פנימה, וערן, בלי להרים מבט, שאל: "ברוך השב, איך היה בצימר?"

"בסדר," עניתי באגביות, אבל הוא כבר זיהה את הטון שלי. ערן תמיד קולט אותי מהר מדי. הוא הסתובב, נשען על השיש, והביט בי.

"בסדר? זה הכול?" הוא שאל, והייתה איזו חדות בקול שלו שניסתה להסתתר מאחורי חיוך קל.

התיישבתי על הספה, מותש. "זה היה... טוב," אמרתי בסוף, מתקן את עצמי. "היו רגעים מעולים. אתה יודע.. אבל גם... מסובך."

ערן נשאר במקום לרגע, כאילו שוקל אם להתקרב או לשמור מרחק. לבסוף הוא התיישב בכורסה ממול.

"מסובך," הוא חזר אחרי, כאילו בוחן את המילה. "מפתיע."

הרמתי אליו מבט. הוא חייך, אבל היה שם משהו אחר בעיניים שלו – לא בדיוק עצב, לא בדיוק כעס, יותר כמו השלמה מרירה.

"ערן, מה?" שאלתי, מנסה לפענח אותו.

"כלום," הוא ענה, והזיז את מבטו כאילו משהו על הקיר מעניין אותו פתאום. אבל אחרי רגע הוא אמר, "פשוט... אני רואה אותך, הראל. אני רואה איך אתה נראה כשאתה מדבר עליו. אתה מאוהב בו."

השתתקתי. המילים שלו היו כמו מכת ברק. לא כי הן הפתיעו אותי – ידעתי את זה כבר – אלא כי הוא אמר אותן בקול, והן פתאום הרגישו אמיתיות יותר.

"ערן..." ניסיתי להתחיל, אבל הוא הרים יד ועצר אותי.

"זה בסדר," הוא אמר בשקט, וקולו היה יציב להפליא. "אני יודע. אני יודע שאתה מאוהב בו. ואני יודע שאין לי באמת מה לעשות עם זה."

הוא הביט בי, ולרגע ראיתי את כל הרגשות שהוא ניסה להחביא. את הכאב, את החרדה, את האכזבה.

"ערן, אני לא רוצה שתחשוב ש..."

"שמה?" הוא חתך אותי. "שאני מקווה שמשהו ישתנה? שאני אשליך את עצמי למאבק על לב שלך כשאני כבר יודע מראש מי ינצח? לא, הראל. אני לא מתכוון לעשות את זה לעצמי. ולא לך."

הייתה שתיקה כבדה בחדר.

"זה לא הוגן," הוא אמר לבסוף, קולו שבור מעט. "אבל זה המצב. ואני... אני אמצא דרך להתמודד."

רציתי להגיד לו משהו, כל דבר, אבל המילים לא באו. איך מנחמים מישהו שנפגע ממך, אבל אתה לא יכול לשנות את מה שהוא מרגיש?

ערן התרומם מהכורסה. הוא הלך לכיוון המטבח, כאילו לסיים איזו משימה שהוא התחיל, אבל לפני שנכנס הוא עצר לרגע.

"אני שמח בשבילך, באמת," הוא אמר, אבל המילים נשמעו כאילו הן נגררות ממנו בכוח. "רק אל תיפגע ממנו, הראל. אתה כזה משקיע לפעמים... ומייקל, הוא לא כמוך. הוא לא יודע תמיד מה להגיד ואיך."

הנהנתי, עדיין לא בטוח אם המילים שלו נועדו לעזור לי או להגן על עצמו.

הוא חזר למטבח, ואני נשארתי על הספה, מרגיש כאילו הרגע עברתי רעידת אדמה שקטה.

כעבור כעשר דקות, הוא יצא מהמטבח והתיישב בכורסה. 

"חשבתי על משהו," הוא התחיל, בלי להסתכל עליי.

"אוקיי," אמרתי, מותח את המילה, כבר מריח את הדרמה שמתקרבת.

"אני שוקל לנסות לצאת שוב עם נועה," הוא זרק, כאילו זה כלום.

נעצרתי. "נועה?" שאלתי, בטון שנשמע כמעט כמו בדיחה.

"כן, נועה," הוא חזר אחרי, ושתק לרגע. "אתה יודע, היא באמת בחורה טובה. כולם אומרים את זה."

"כן, כולם," אמרתי באירוניה ברורה. "כולם, חוץ ממך. כי אתה יודע שהיא רוצה להיפגש איתך שוב כבר שנים, ואתה, איך לומר בעדינות, לא בדיוק רצת אחריה."

ערן שתק. ראיתי אותו מנסה לארגן את המחשבות שלו.

"אז מה השתנה?" שאלתי, מנסה להבין לאן הוא חותר.

"לא יודע," הוא אמר לבסוף, נאנח. "אולי זה אני. אולי אני צריך להפסיק להיות כזה בררן. אולי אני מפספס משהו כי אני עסוק בלחפש את מה שאין. אני לא יודע... פשוט חשבתי לנסות."

נעצתי בו מבט. "ערן, זה רעיון נוראי."

הוא הסתובב אליי, מופתע מהישירות שלי. "למה?"

"כי אתה לא באמת רוצה אותה," אמרתי בישירות, לא מוריד את המבט שלי ממנו. "אתה רק מנסה למלא איזשהו חור. וזה לא הוגן – לא כלפיך, ולא כלפיה."

"איך אתה יודע?" הוא שאל בקול מחוספס. "אולי אני באמת אתחבר אליה הפעם. אולי הייתי טיפש קודם. אני אצא איתה עוד פעם לשידוך ונראה."

"אולי," אמרתי, לא מוכן לתת לו הנחות. "אבל אתה יודע שזה לא נכון. אני זוכר שיצאת איתה לשידוך וסיפרת שחוץ מזה שהיא נראית טוב היא נוראית. תעשה לי טובה, יש מלא בחורות אחרות בעולם."

הוא השפיל את המבט.

"זה לא שאני שוחה בהצעות," הוא מלמל, ואני יכולתי לשמוע את העייפות בקול שלו. "מה רע בלתת לזה סיכוי?"

"זה לא סיכוי אמיתי," התעקשתי. "אתה לא מתחתן כי החלטת שזו האופציה האחרונה שלך. אתה מתחתן כי אתה מרגיש משהו אמיתי. ונועה? היא ראויה למשהו אמיתי. אתה לא חושב?"

הוא שתק. ראיתי שהמילים שלי חודרות.

"אז מה אתה מציע?" הוא שאל לבסוף, בקול עייף.

"שלא תנסה בכוח," אמרתי ברוך, מנסה לא להיות קשה מדי. "תן לעצמך זמן. תן לעצמך את הזכות לחפש משהו אמיתי. אל תתפשר רק בגלל שאתה לא יודע מה הלאה."

ערן נשען אחורה בכורסה, עיניו עצומות לרגע. "אתה תמיד יודע מה להגיד, הא?" הוא חצי גיחך, אבל בקול שלו הייתה גם הכרה במה שאמרתי.

"אני רק מנסה לעזור," עניתי בשקט.

"אני יודע," הוא אמר, ולמרות שמיד אחרי השיחה הוא התקשר לשדכנית שתארגן פגישה חוזרת, הרגשתי שהוא מקשיב.

ערן נפגש עם נועה אחרי שלושה ימים בדיוק. הוא נכנס לדירה עם חיוך מוזר, כזה שחצי משדר התלהבות וחצי אומר "אני משכנע את עצמי שזה הדבר הנכון." הוא זרק את התיק שלו על הספה, התיישב מולי ונאנח אנחת סיפוק דרמטית.

"נו, איך היה?" שאלתי, כבר מוכן לשמוע על הסיבוב השני עם נועה.

"דווקא היה נחמד," הוא אמר, והתחיל לנער את כוס המים שהבאתי לו בידו.

"נחמד," חזרתי אחרי המילה, מטעים אותה כאילו היא איזו בדיחה פרטית.

"כן, הראל, נחמד," הוא התגונן. "מה אתה רוצה? היא באמת חמודה. יפה, חכמה, עם ראש על הכתפיים."

הנהנתי באיטיות. "יפה, חכמה, עם ראש על הכתפיים..." חזרתי כמו תוכי.

ערן גלגל עיניים. "אתה לא מבין כלום."

"תסביר לי, אז," אמרתי, מתרווח בכיסא.

"אני לא צריך להיות מאוהב עכשיו," הוא אמר בקול נוקשה. "אהבה זה לא הכול. היא טובה לי. היא יציבה. היא נותנת לי מסגרת."

נשענתי קדימה, מחפש את המילים שיגיעו אליו. "ערן, היא יכולה להיות המושלמת על הנייר, אבל זה לא אומר שהיא המושלמת בשבילך."

"ואולי אני לא צריך מושלם," הוא חתך אותי, עיניו מתחצפות.

"אולי," עניתי באיטיות, מרגיש את המתח עולה. "אבל היא גם לא נותנת לך להיות אתה. לא ראיתי אותך ככה מאז שהיא חזרה לתמונה. אתה מהלך על קליפות ביצים, מנסה להתאים את עצמך למה שהיא רוצה. מה עם מה שאתה רוצה?"

ערן הסיט מבט.

"היא לא כזאת," הוא אמר, אבל הטון היה פחות משכנע.

"באמת?" הרמתי גבה. "כי אם היא לא כזאת, אז למה אתה מרגיש צורך ללבוש מגבעת רק כי היא אמרה? זה בדיוק מה שהיה פעם שעברה! למה אתה הולך לשאול רב שאלות על החיים הפרטיים שלך כי היא לא מסוגלת להתמודד עם אי-הסכמה ביניכם? היא קצת דומיננטית מדי, ולא בקטע טוב. ואני יודע שאתה מרגיש את זה. לא רק שהיא רוצה לשנות אותך חיצונית היא מנסה גם פנימית."

"היא פשוט יודעת מה היא רוצה," הוא אמר, כמעט בלחש.

"היא יודעת מה היא רוצה," תיקנתי אותו, "אבל זה לא תמיד מה שאתה רוצה. אתה באמת רואה את עצמך ככה? מישהו שנשלט על ידי מה שאחרים רוצים בשבילך?"

"לא מדובר בשליטה, הראל," הוא התפרץ, כאילו הייתי זה שלא מבין. "זה פשרות. זה מה שעושים בזוגיות. אני לא יכול להישאר לבד לנצח!"

ראיתי את הכאב מאחורי המילים שלו, והרגשתי את המחנק בגרון.

"אתה לא תישאר לבד לנצח," אמרתי בעדינות, מנסה להרגיע. "אבל הפחד שלך מלהיות לבד לא אמור להיות הסיבה שלך להיכנס למשהו שגוי. במיוחד לא עם מישהי שגורמת לך להרגיש שאתה צריך להיות מישהו שאתה לא."

הוא שתק. ואז, בטון כמעט מתריס, הוא אמר: "ככל שאתה אומר לי את זה יותר, ככה אני רוצה לצאת איתה יותר."

"ואני יודע למה," אמרתי, לא מוותר. "כי זה לא עליה, זה עליך. אתה מחפש להוכיח שאתה יכול. שאתה שווה את זה. שאתה לא כישלון. אבל ערן, אתה לא כישלון. אתה גם לא צריך להוכיח את זה דרך זוגיות שלא עושה לך טוב. אתה יכול למצוא בחורה אש!"

הוא קם מהכורסה, הביט בי, ואז ברח אל החדר.

הייתה לי תחושה שהוא רוצה שאלך אחריו, אבל פחדתי להחמיר את המצב. אני רוצה שהוא יתחתן ושהחיים שלו יהיו טובים. אבל אחרי ששמעתי את כל 'סיפורי נועה' משנה שעברה, אני חושב שהוא עושה טעות חמורה. 

אם הוא יתארס איתה, אני אשתוק. 

אבל עד אז, אני לא אוותר.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<