חלק 33 - אזור 99.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

כרטיס הטיסה שלי נראה סטנדרטי לחלוטין, עד שנתקלתי בפרט אחד מוזר—במקום מספר אזור העלייה הרגיל, כמו A או B, היה כתוב אצלי "אזור 99". לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל זה בהחלט לא בישר טובות.

ניגשתי לדיילת שחיכתה ליד הכניסה למטוס. אישה גבוהה, בלונדינית, עם מבט נוקשה ותווי פנים מסודרים בקפידה. היה לה את הדיוק הגרמני הזה – מקצועי, אבל חסר חום.

"סליחה," אמרתי, "מה זה אזור 99? איפה זה?"

היא לקחה ממני את הכרטיס, עיינה בו לשנייה ואז הרימה את מבטה. "רגע…" היא מלמלה, ואז קראה בקול לדיילת אחרת שעמדה כמה מטרים מאיתנו, צועקת משהו בגרמנית בקצב חד וקצוב מדי.

השנייה השיבה לה באותו טון מצווה, בלי להסתכל עליי בכלל, רק הניפה יד בתנועה קצרה, כמו מסלקת זבוב טורדני.

"תכנס," אמרה הדיילת הראשונה ביובש, מחזירה לי את הכרטיס.

עמדתי שם לרגע, מרגיש תחושת אי-נוחות מטופשת מטפסת לי בגב. אני יודע, אני יודע, לא כל גרמני הוא נאצי, ועדיין… כשמישהי צועקת בגרמנית, זה איכשהו תמיד נשמע כמו פקודות במסדר.

בלעתי רוק ונכנסתי למטוס, מנסה לשכנע את עצמי שאני סתם מגזים. זה רק כרטיס טיסה, רק אזור 99. ובכל זאת, בראש שלי עלתה תמונה לא רצונית של קרון רכבת עמוס לעייפה, אי שם במזרח אירופה של שנות הארבעים.

התמקמתי במושבי בקלות, לצידי כבר ישב בחור צעיר ונאה—שיער שחור קצוץ, זיפים עדינים, גומות חן ומעיל שחור עבה. הוא היה לבוש בשכבות מוגזמות, כאילו ניסה לחסוך מקום במזוודה או להתכונן מראש לכפור שעומד לפקוד אותנו. האוזניות הגדולות שכיסו את אוזניו לא הצליחו לסנן לחלוטין את הטרנסים שהוא שמע—או יותר נכון, ששמענו יחד. הרגשתי כאילו אנחנו חולקים את אותו הפלייליסט בלי שביקשתי.

חשבתי לעצמי, איזה חתיך! אילולא ה.... לפתע זה הכה בי. הריח.
אלוהים ישמור. בן אדם, לא התקלחת בשבוע האחרון? תשעה באב זה לא היום, מותק. ריח חריף של זיעה חמוצה, כזו שמזכירה בגדי ספורט ששכחת במכונת הכביסה יומיים בחום יולי-אוגוסט, התפשט סביבו כמו ענן בלתי נראה, אבל מורגש מאוד.

"טוב, אף אחד לא מושלם." ניסיתי לשכנע את עצמי. אני רגיש לריחות גוף ברמה כמעט מגוחכת. אחד הדברים שאני הכי אוהב במייקל זה שאפשר להסניף אותו גם כשהוא חוזר מחדר כושר ונכנס הביתה מזיע. איכשהו, גם אז יש לו ריח מתקתק ונעים. לא ברור לי איך, אבל ככה זה.

הרהוריי נקטעו כשהדיילת ניגשה לבחור שלידי ושאלה באנגלית: "מה תרצה לשתות?"
הוא הביט בה במבט אטום, ואז ענה בשפתו של מייק: "אני לא מבין אנגלית."

שמחתי על ההזדמנות להרגיש מועיל ותירגמתי לו: "מה אתה רוצה לשתות?". הוא חייך קלות ואמר: "מים". העברתי את ההזמנה לדיילת, והיא הניחה לפניו כוס מים צוננים. ואז היא פנתה אליי: "ומה בשבילך?". וזה הרגע שבו קרתה תקלה מוחית קטנה בראשי. רציתי לומר בפשטות: "גם אני אשמח לכוס מים". אבל משום מה, המוח שלי התעקש על השפה שלו, ויצא לי משהו כמו: "I would love a glass of... maayim as well. Thank you."

"MAAYIM." הדיילת הרימה גבה. "מה זה?". המוח שלי, שעד לפני רגע ידע בדיוק איך אומרים "מים" באנגלית, ננעל פתאום כמו מגירה תקועה. אלוהים, איך אומרים מים באנגלית? הרי שנייה לפני זה אמרתי את זה בשבילו! אז פשוט הצבעתי על הכוס שלו ואמרתי: "כמו שלו."
כולנו צחקנו—הדיילת, השכן למסע, וגם אני. "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא".
ובכל זאת, ניחמתי את עצמי בידיעה שמחר אני כבר לא אראה אף אחד מהם.

חזרנו כל אחד לעיסוקיו—הוא עם הטראנס הרועש והאופנוענים הדוהרים על המסך שלו, מתנועע באי-שקט במושב כאילו הוא באמצע קיקבוקסינג, ואני מול המחשב, מקליד ומנסה להתעלם מהריח. אומנם המחשב במצב טיסה, אבל הדפדפן פתוח ומוכן לנצל את הטיסה הארוכה לכתיבה.

לפתע, יד קטנה נתלית לי על המכנסיים. תינוקת מתוקה ניסתה לשמור על שיווי משקלה, נצמדת אליי ברגע של חוסר יציבות. ואותה מלווה קול בעברית מהוסס: "סליחה...". נדהמתי. חודשים ארוכים שלא שמעתי עברית ספונטניות, מחוץ לבית, בלי תכנון מראש. הסתובבתי אל מקור הקול. אבא שלה, גבר צעיר וחייכן, הביט בי בחיוך מתנצל. "זה בסדר!" חייכתי אליו, ואז עברה לי מחשבה בראש. "רגע... אמרת לי סליחה בעברית?". הוא חייך, חושף שיניים לבנות מושלמות. "אני יודע קצת... קצת עברית."
ואז הצביע על המסך שלי. "ראיתי שאתה כותב מהר בעברית... ואו! זה קשה, עברית קשה. אני אוהב." צחקתי. אני כל כך רגיל שאין סביבי דוברי עברית, עד שאני בכלל לא שם לב שאני כותב או מדבר בה. כאילו זה איזו שפת סתרים שרק מייק ואני חולקים.

נזכרתי בביקור האחרון שלי בארץ, אחרי כמה שנים של היעדרות. ישבתי עם האחיות שלי לקפה ועוגה, כשפתאום עבר לידנו בחור זר, מחויך ושופע ביטחון, והכריז בהתלהבות: "אוהו! שלום שלום לכן! איזה יופי! ברוך ה'!" אמר כולו זורח.
הוא נראה מרוצה מעצמו, ואני, בלי לחשוב, פלטתי בקול: "אוי ואבוי, הוא באמת חושב שיש לו סיכוי איתכן! איזה חי בסרטטטט!"
רק אז קלטתי... אני כבר לא במקום שבו אף אחד לא מבין אותי. כיסיתי את פי בשתי ידיי, פורץ בצחוק חסר שליטה. אחותי הביטה בי מבולבלת. "הראל, מה מצחיק?". ניסיתי להסביר לה שמייק ואני התרגלנו לרכל בעברית בכל מקום, כי אף אחד מסביבנו לא מבין. ועכשיו? עכשיו אני צריך להיזהר. למזלי, הבחור ההוא אפילו לא שם לב לעקיצה.

נחתנו בשלום. נפרדתי מגוש הזיעה הסקסי שישב לידי — תערובת מוזרה של דחייה ומשיכה. כל הדרך רק דמיינתי איך אני גורר אותו למקלחת, טובל אותו באמבט קצף ריחני, מקרצף ממנו כל טיפת זיעה עד שייצא חדש, מבריק, עם ניחוח לבנדר עדין. אבל זהו — ירדנו מהמטוס, וכל אחד הלך לדרכו. הוא נשאר בגוף, אני לקחתי את הפנטזיה.

תפסתי מונית למלון. כבר בלובי חיכה לי חבר יקר, חיוך רחב מרוח לו על הפנים. הוא הושיט לי יד ולחץ את שלי בחום. "מה שלומך, הראל? איזה כיף לפגוש אותך!" אמר בהתלהבות. "אשתי לא יכלה לבוא הפעם לכנס, אבל הבאנו לך משהו קטן בשנינו." הוא הגיש לי קופסה של בונבוניירות בצבע ירוק זית. אפילו כשרות בעברית הייתה עליהן. "בטח קנה אותן בחנות כשרה מקומית פה בפראג," חשבתי לעצמי, נוגע בהכרת תודה. "איזה מתוק מצידו לחשוב מה יהודי ירצה לקבל."

לא הספקתי אפילו להניח את המזוודה, וכבר נשאבתי למרתון של הרצאות — מהבוקר עד הלילה, עם הפסקות קצרות לקפה ולנשום אוויר.

בהפסקה ניסיתי קצת ללכת, להזיז את הרגל שכאבה לי. פתאום, משום מקום, ניגשה אליי משתתפת בכנס ושאלה במבטא בריטי כבד, "הראל, אתה רוצה חיבוק?". הופתעתי, אבל חייכתי וזרמתי. "כן."
התחבקנו דקה ארוכה, שקטה. משהו בה ראה מעבר לחיוך שלי. זה ריגש אותי. נזכרתי במייקל — אם הוא היה נקלע לסיטואציה כזו, בטח היה מביט בה במבט מצמית, כמו יורה לה בעיניים. לא דמיינתי שבריטים כאלה... חבקנים.

ואז פגשתי אותו — חבר גרמני, חיוך ענק, עיניים תכלת כמעט שקופות, שיער בלונדיני — כולו מין קלישאה חמודה של אירופה. אני חושב שעצם העובדה שאני "ישראלי תימני" היא בשבילו סוג של אטרקציה, כמו יצור אקזוטי שהוא תמיד רצה להכיר. הוא ניגש אליי עם חבילת שוקולדים יוקרתיים, באריזה שנראה כאילו הוא תכף ויציע לי נישואים, ואמר בהתלהבות גלויה: "איזה כיף לפגוש אותך, הראל! אני כל כך שמח שבאת. זה בשבילך." הודתי לו וחיבקתי אותו חיבוק גדול, מהסוג שאנחנו נותנים בארץ בלי לשאול יותר מדי. ופתאום, תוך שנייה, כל חבורת האנשים שעמדו סביב התחילו לזמום על השוקולדים — גברים, נשים, כולם עם עיניים בורקות. תוך דקה הכול נעלם, חוץ מהטעם המתוק שנשאר לי בפה.

חשבתי לעצמי: איזו אנרגיה טובה יש פה. אני מוקף באנשים שלא מכירים אותי באמת לעומק, שלא יודעים שאני עובר תקופה לא פשוטה — ועדיין, איכשהו, הם מצליחים לנחם אותי, לשמח אותי, להטעין לי את הסוללה של הלב. אולי לפעמים זה כל מה שצריך: קצת מתיקות, מגע של חיבוק, ומישהו שרואה אותך, גם אם הוא לא יודע בדיוק מה הוא רואה.

בערב יצאתי לטיול עם הגרמני והצרפתייה, מתחת לגשר הוולטאבה המפורסם של פראג. רוח קלה נשבה, העיר זהרה באור של פנסים רכים, והרגשתי פתאום קליל. בקצה שדה הראייה שלי ראיתי שלושה בחורים יושבים על ספסל. היה ברור שאני יהודי — השרשרת עם מגן הדוד שלי לא ממש משאירה מקום לספק.

אחד מהם קרא: "סליחה, אתה יודע איפה יש פה שייט?". חייכתי ועניתי: "אין לי מושג, גם אני מחפש פה את עצמי. צמוד לוויז כמו לזונדה ומנסה להספיק לראות משהו לפני שהכנס נגמר."

המשכנו ללכת, טעינו קצת בדרך, ובסוף מצאנו את עצמנו שוב עוברים לידם. חייכתי ואמרתי בקול: "פעם שלישית גלידה!" ואז אחד מהם קם, סקרן: "תגיד, אם לא היינו מדברים איתך, היית יודע שאנחנו ישראלים?". צחקתי: "נשמה, אתם לא רק ישראלים — אתם גם חרדים!". שלושתם פערו עיניים, צחקו כמו ילדים: "מה? איך אתה יודע??". לא היה לנו זמן להתעכב, אז המשכתי ללכת מחויך, הגרמני והצרפתייה שלצידי מביטים בי כמו על חידה. לא מבינים מה בדיוק קרה שם.

לך תסביר להם — כמו שיש גיידאר להומואים, יש גם חריידאר.
לא משנה כמה שכבות של מעילים, כובעים או כפפות — אני רואה דרך הכול.

היום אני חוזר הבייתה:
התעוררתי ליום האחרון של הכנס, הודעה קצרה חיכתה לי בווצאפ: "בטח תחזור עם הרבה אנרגיות, תהיה נחמד איתי, תעודד אותי, אני צריך אותך."

אחרי ההרצאות של אותו יום, שהתעסקו באיך לתת פידבק בלי לרסק לבן אדם את הנפש, התיישבתי בבית קפה קטן על שפת הנהר ופתחתי את המצגת. חשבתי עליו. על מייק. איך הוא יושב שם, בבית, אולי שוב מרגיש שכשל. איך הוא צריך מישהו שיאמין בו, ואני... כבר לא בטוח שאני יכול להיות זה.

המחשבות התערבבו עם הריח של קפה שחור חזק. נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו, איך הוא אמר שהוא צריך אותי. ואני, במקום לנחם, רק אמרתי לו "לא יודע איך." כי האמת? באמת לא ידעתי. הרגשתי עייף. לא ממנו. מהמאמץ. מהניסיון להיות חיובי בשבילו, כשהוא בעצמו לא מצליח להרים ראש. חשבתי על כל הפעמים שהוא ייבש אותי, שמסרב לי לסקס, על ההבנה שבמקום שבו אני צריך מגע, חיבוק, חשק—הוא מפנה לי גב. לא משנה כמה אני אוהב אותו, זה לא עוזר לי לישון לבד בלילה, והידיעה שרע לו בעבודה לא מנחמת אותי לוותר על זה.

ישבתי שם, בוהה במסך הטלפון. ההודעה כבר ניסחה את עצמה בתוכי, אבל הידיים שלי היססו. זה לא היה רגע של כעס. זו הייתה בהירות. עצובה, אבל שקטה. רציתי להקליד מהר, לשלוח וזהו—אבל עצרתי. נתתי לעצמי עוד רגע. נשמתי.

כתבתי לו: "אם זה לא חוזר להיות זוגיות, אני לא יכול להמשיך. אני אוהב אותך, אבל לא רוצה להיות שותף לדירה עם מישהו שאני אמור להיות נשוי לו."

קראתי שוב את השורה. לא ערכתי מילה. שלחתי. סגרתי את הטלפון, הפוך, כמו מי שמכסה את הצלחת כדי לא לראות יותר. 

המשכתי לשבת שם עוד קצת, מקווה שאיזה עובר אורח ישאל אותי על שייט, או יציע לי שוקולד, רק כדי שאוכל להרגיש שוב רגע של קלות.