הודעה לעוקבות ולעוקבים 💛

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

חברות וחברים אהובים,

רק רציתי לעדכן אתכם שבסופ"ש הקרוב אצא להפסקה קצרה מכתיבה כאן בבלוג. בעלי חזר הביתה אחרי שבוע שלא היה, וזה אומר שהשבת והראשון (שהם ימי החופש שלנו כאן בחו"ל) מוקדשים למשפחה וזמן איכות איתו (צריך גם ליצור סיפורים, לא?).

אני לא אכתוב פוסטים חדשים כמו בדרך כלל, אבל אל דאגה! אחזור לפעילות מלאה כבר ביום ראשון בערב או שני בערב. בינתיים, אם יש לכם שאלות או משהו שתרצו לשתף איתי, אני פה, כמו תמיד – מוזמנים לכתוב לי בתגובות, אפשר גם אנונימית ואני אענה בשמחה!

תודה שאתם פה איתי – אתם הופכים את הכתיבה שלי למהנה ומיוחדת כל כך.
נתראה בקרוב!

שלכם,
הראל 💛

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חלק 31- "אתה נכשל כבעל וכגבר"

תמונה
>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< הים היה סוער באותו בוקר, אבל זה התאים לי. פסעתי יחף על החוף, רגליי שוקעות קלות בחול הרך והקר. המים התקרבו אליי בגלים קטנים וחמקניים, כמו מנסים לגעת בי בלי שאשים לב. זה היה המקום שלי לברוח אליו, לחשוב, לנשום. מייקל תמיד אמר שאני מרבה לברוח, אצלי "הכל בסדר", שאני לא עומד מול דברים עד הסוף. אולי הוא צודק. אבל דווקא עכשיו, כשהייתי צריך לברוח, הרגשתי שאני מתקרב למשהו. לגעת באמת. לא ידעתי אם זה הזמן שלי לבד, הרעש הרך של הגלים, או המילים שהוא אמר בשיקוף האחרון שלנו, אבל משהו התחיל לזוז בי. “אתמול הוא הגיע לפגישת שיקוף יותר מוכן” חשבתי לעצמי כשנזכרתי בפארק ההוא, בפגישה ההיא. הוא איחר, כמובן. ישבנו על ספסל פשוט, אני מתוח וטעון, והוא מתנצל על שיחת עבודה שהתעכבה, בטון שקט שדווקא הכעיס אותי יותר. “הוא לא לוקח אותנו ברצינות,” רטנתי לעצמי, אבל השארתי את המחשבה בפנים, מחכה לתורי. הפעם אני התחלתי ראשון, ממש כעסתי, אפילו צעקתי והטחתי בו מילים קשות תוך כדי שאני מחכה לשמוע אותו חוזר אחריי. הוא עמד בזה הפעם בגבורה. כשסיימתי הרגשתי שבע.  ואז הוא ה...
המשך לקרוא

חלק 29- "מאיפה התמרים האלה?"

תמונה
>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "מאמי, ברביעי אני יוצא מאוחר מהבית. אפשר להיפגש בתשע בבוקר לקפה מתחת לבית ולעשות את התרגיל שהיועץ הזוגי נתן לנו? מה אתה אומר?" מייק שאל, אחרי ימים של דחיות והתחמקויות עד שהפצרתי בו לקבוע מועד. תשע בבוקר. קצת מוקדם מדי לדון בנושאים רציניים, חשבתי לעצמי, אבל לפחות הוא מצא זמן. "שיהיה, אין בעיה," עניתי באיפוק, מנסה לא להראות שזה פחות מתאים לי. למרות שאני מתעורר כל יום ב-7:30, הבקרים שלי תמיד זוחלים לאט יותר. ובכל זאת, כשהגיע היום, התארגנו ויצאנו יחד מהבית, אני עדיין מנומנם, אבל מוכן לתת לזה צ'אנס. הבית קפה שבחרנו היה קטן ושקט, מסוג המקומות שאפשר להרגיש בהם מנותק מהעולם. ישבנו בפינה, בלי טלפונים, רק שנינו והמחברת שהבאתי איתי מונחת בינינו כמו מגשר שאין לו צדדים. "תתחיל בבקשה," ביקשתי. מייקל החזיר שאלה, כמעט בהתמרמרות: "למה אני ראשון? תהיה אתה!" אבל משהו בהבעה שלי כנראה שידר לו שאין טעם להתווכח. הוא נשם עמוק והתחיל. "אני רוצה שתדע, הראל, שהייתי רוצה שניפגש באמצע. בדרך כלל מי שמנצח הוא אגואיסט,...
המשך לקרוא

חלק 11- "אני רוצה אותך בתוכי" 🔞

תמונה
>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי. כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך. "בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען. "בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי. "תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות. הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי. הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי. "זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות.  "אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?" הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: ...
המשך לקרוא