חלק 9 כ"ג - אני לא יוצא מהארון. 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

זה לא פשוט להיות חרדי ולדעת שאתה אוהב ונמשך לגברים. זו תחושה שמשהו לא תקין בך, שאתה לא בסדר.

בהתחלה, כשאתה קטן, אתה לא באמת מבין את המשמעות של זה. לחבק בנים, לנשק אותם אפילו, זה מרגיש טבעי, פשוט וקל. 

תמיד מספרים לי שכשהייתי קטן, אמרתי לאימא: "החלטתי! אני מתחתן עם דוד מהגן!". היא צחקה ואמרה בנחת: "הראלוש מתוק, בנים מתחתנים עם בנות!" ואני העוותי את פניי בסלידה: "איכככ בנות זה מגעיל! אני רוצה רק את דוד!" היא רק חייכה אליי וענתה: "זה יעבור לך, מתוק שלי".

ככל שגדלתי והתחלתי להבין את העולם סביבי, התחושה הזו של להיות שונה התחילה להציק. כולם סביבי התעסקו באותה הילדה שעברה ברחוב, ולפתע הרוח נשבה והחצאית שלה התעופפה אל על ובטעות ראו לה את התחתונים הקטנים והורודים. החבר'ה התגלגלו מצחוק. גם אני צחקתי איתם, כי זה משעשע, למרות שהרגשתי צורך לגונן עליה.

בתוך תוכי חשבתי על סיטואציה אחרת לגמרי. מצחיקה ומסקרנת באמת! כשהייתי בגן חובה חיסנו את כל ילדי הגן, אחד אחד עברנו את הפרגוד הלבן, הפשלנו מכנסיים וקיבלנו זריקה בישבן. אני בשקט נעמדתי מאחורי הוילון בפינה המאולתרת שבנתה האחות והצצתי דרכו לשטח העבודה שלה. תורו של יוסי הגיע, הוא הפשיל את מכנסיו והאחות במהירות ובמיומנות החדירה לו מחט לישבן, הוציאה ולחצה עליה עם חתיכת גזה לבנה, יוסי יבב מכאב, הגוף שלו רעד מרוב בכי. משהו במראה הזה תפס אותי. 

אימא שלי חשבה שאני וילדים אחרים נפחד מחיסון כזה, אז היא הגיעה איתי לגן עם הפתעה סודית בידיה. היא הייתה ההורה היחיד שהגיע. כמו תמיד, היא דאגה לכל הילדים, ואמרה בקול חמים: "ילדים מתוקים, מי שיעבור חיסון, יקבל מסטיק בצורת סיגריה."
יוסי, שיבב והתייפח, רץ אליה מיד לאחר החיסון. היא ניגבה את דמעותיו בשרוול שמלתה הפרחונית, מצמידה אותו אליה לחיבוק כאילו הוא בנה היחיד. "אל תבכה, מתוק," היא לחשה לו. "מה שמך? יוסי? קח מסטיק. אולי תשחק עם הראל והילדים שכבר התחסנו? זה יעזור לך לשכוח מהכאב."
התעוררתי לשמע הקריאה: "הראל, איפה אתה? זוז מהווילון שם ובוא לפה מיד!" היא ציוותה. לקחתי את הזמן וחזרתי לאימא, עם "סיגריית המסטיק" נעוצה בין שפתיי, מעמיד פנים שאני מפריח עשן דמיוני לאוויר. "לא עשיתי כלום!" אמרתי בקול מתגונן.
ואימא, בעדינות אבל בהחלטיות, ענתה לי: "הראל, זה לא יפה להציץ לילדים אחרים, זה גם לא צנוע."
אבל אני מתעקש: "אבל אימא, אני לא הצצתי!" ידעתי שהיא יודעת שאני משקר, אבל לא זזתי מעמדתי.

עברו שנים, התחושה ההיא של מוזרות, של שוני, נשארה איתי. למה יוסי עניין אותי יותר?, למה הישבן השמנמן שלו היה הדבר שתפס וסיקרן אותי, ולא התחתונים הורודים של הילדה שהחצאית שלה התרוממה?. לא היו לי תשובות. ולא העזתי לשאול אף אחד.

גדלתי, אני כבר בן 14, אני לומד ב'ישיבה קטנה', יש לי עדיין הורים אוהבים ומשפחה מתפקדת, אני שמח, חברותי, ומצליח. אני מחפש את עצמי בדרכי ה'. אני לא ברסלבר, אבל אני חושב שכדאי לי לדבר עם ה' על הנושא הזה, רק הוא יבין באמת. אז אני עולה על הגג של הישיבה, יושב תחת כיפת השמיים ולוחש בשקט, רק אני ואלוהים שומעים אותי מדבר.

"אבא, אתה פה? זה אני, הראל. הבן שלך. אני צריך אותך רגע. אני לא יודע מה קורה לי. אני מרגיש ממש מוזר. אני חושב שנולדתי בטעות, נכון מוזר?". אני מחייך לעצמי, "תקשיב, אני לא רוצה להיות אישה, אבל אולי הייתי צריך להיות אישה?. אני קצת אחר מכל הילדים שאני מכיר. לא מזמן חגגתי בר מצווה, אבל זה לא התחיל רק עכשיו. זה עוד מאז... אולי מאז התחת של יוסי?!." אני מהרהר לרגע וממשיך "אתה יודע, שחבר מתלבש בחדר, אני לא מצליח להפסיק להסתכל עליו. אני מדמיין אותי נוגע לו בגוף, את השפתיים שלו על שלי. אף פעם לא התנשקתי. לפעמים אני לא שולט בעצמי, ואז כשאני חושב על הגוף שלו, שראיתי פעם... האיבר שלי נעמד לבד. אבל אין לו ציצי, ואין לו אפילו תחת גדול, הוא סתם ילד רזה וחלש."

אני לוקח נשימה וממשיך "ובלילות, עולות לי מחשבות אסורות אבא, אני מתאפק ולא יודע מה קורה לי, זה הגיוני? אתה אבא מושלם, למה בראת אותי כל כך טעות?. הדמעות כמו יורדות מאליהן 

"אבא, אני יודע שאתה אוהב אותי, בבקשה תראה לי את הדרך. אני לא מבין את עצמי, את מה שעובר עליי. היו כל כך הרבה פעמים, מאז שאני זוכר את עצמי, שילדים אחרים רצו להיות קרובים אליי, להיות חברים שלי, ואני לא הבנתי מה הם מחפשים. למה דווקא אני?. לפני כמה זמן זה קרה. ישנתי, ומישהו נישק אותי. זה היה רגע מבלבל, אבא. ידעתי שזה קורה, הרגשתי את זה, אבל עשיתי את עצמי כאילו אני ישן, כדי לא לפגוע בו. התהפכתי במיטה כאילו אני זז מתוך שינה, אבל בפנים הכול סער. למה זה קרה? למה אני?"

השאלה עומדת באוויר, ואני מרגיש חולשה בכל הגוף, "אני לא אהבתי שגנבו לי את הנשיקה הזאת. זה לא היה שלי, זה לא היה ברגע שבחרתי, ואני רוצה לבחור. אני רוצה להרגיש שזה נכון. אולי, אם הייתי מנסה באמת, ברגע אחר, עם מישהו שבחרתי, זה היה שונה? יש מישהו, אבא—הוא רזה כזה, שקט. הוא התלבש פעם לידי, וחשבתי לעצמי, אולי הייתי רוצה לנשק אותו. רק לבדוק. אולי אם אנסה, אגלה שזה לא באמת מה שאני רוצה? אולי זו סתם מחשבה שעוברת?", אני מעודד את עצמי. 

"אבל אני לא יודע, אבא. אני מתפלל שתענה לי. מה אתה רוצה ממני? מה אני אמור לעשות עם כל זה? איך אני אמור לדעת מי אני, ומה נכון לי? תענה לי!"


ואני יושב בשקט, מדבר אל השמיים, מרגיש שהמילים יוצאות ממני כאילו הן לא שלי. הקול שלי נשמע רחוק, כמו מישהו אחר מדבר, ואני רק צופה מהצד. הדמעות המלוחות זולגות מעצמן, מכתימות את הלחיים, שוטפות אותי מבפנים. אין בכי. אין יפחות. רק שקט כבד, ריק, והאף גדוש אבל לא נוזל. אני מרגיש קליפה של עצמי, מלאת תחושות אבל ריק ממילים.

אני מנגב את הדמעות ומבטיח לחזור ולדבר איתו גם מחר.

ביום המחרת אני חוזר לאותה עליית גג שוב, שקט דממה.

"אבא, אתה פה? אני מצטער שנפלתי עלייך אתמול! הרגשתי צורך לפרוק. אני רוצה לקרוא לך 'מזמור לתודה', על המשפחה שלי, על ההורים שלי, על החברים שלי, אני שמח שאני ילד מקובל ואוהבים אותי, שלא ישמע שאני רק מתלונן כל היום, אני בעדך ובעד החיים. אתה יודע מה קרה לי היום? למדתי קצת בבית מדרש והרגשתי אותך לצידי, זה היה מוזר. אתה יודע, אבא, שאני כבר חודש לא נגעתי בגברים, באף אחד, כמעט, וגם לא לחיצת יד. אני פשוט מתחמק בנימוס. אף אחד לא שם לב. פתאום מישהו שם עליי כתף ואני צוחק ומעיף לו כאפה ויוצא מזה. אני אחזיק עם זה מעמד? זה נראה לי שטות גדולה, כי בסוף המחשבות שלי הן בראש ולא דווקא בידיים. 

יש לי שאלה, אבא: יש עוד אנשים כמוני בעולם? כשבאתי לישיבה, אימא שלי אמרה לי להיזהר שבמקומות כאלה סגורים יש בחורים שיכולים להציק לבחורים אחרים ולנסות לגעת בהם באיברים המוסתרים, ושאני אזהר ואם יש בעיה, שאני אדווח לה והיא תטפל בזה. אימא שלי אוהבת ודואגת לי, אולי אני הילד המוזר שהיא מדברת עליו? אולי אני צריך לדווח לה על עצמי? למה זה קורה, אבא?".

והמילים מתגלגלות בקלות ובטבעיות. כעבור תקופה של דיבורים שבהם אני יום בהודיה ויום בכעס נוראי, אני מרגיש כל כך קרוב לה', פתאום אני מרגיש כמו מדיום, שיש לי כוחות על טבעיים, שיש סבא צדיק עם שיער לבן לידי שמקשיב לי, שאני רואה דרך הגוף של אנשים, אני יודע מי מוזר כמוני ומי לא, אני יודע אם מישהו עבר יום רע ומה ישמח אותו. 'בוחן כליות ולב'. אבל התחושות האלו לא משמחות אותי. אני שונא את זה. אני רוצה להיות ילד נורמלי, ולא אחד שמדבר עם רוחות. 

אז בלילה הזה כשאני על גג הישיבה, אני  צורח לאלוהים "שתחרר ממני, אבא!! לא מתאים לי להיות שלך! תעזוב אותי! אני רוצה להיות נער רגיל!" 

וביום אחד אני מפסיק את השיחות איתו. ואומר לעצמי בקול ברור "הראל, אתה טוב כמו שאתה! אל תיכנס ללופים מטומטמים של רעיונות מוזרים. אם אתה היחיד בעולם, אז מה? אז תהיה! ואם לא יאהבו אותך, אז סימן שזאת לא אהבת אמת. לא פעם למדת ש "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. " אבל רגע... אני מהרהר, "איזו היא אהבה התלויה בדבר?, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר?, זו אהבת דוד ויהונתן."

"רגע, מה? דוד ויונתן היו כמוני? אין מצב. זה לא מעניין אותי אבא. אני חותך ממך. אני אמשיך להיות אותו אחד. אבל בנושא הזה, אתה לא מתערב לי!! שמעת?."

וביום המחרת שהחבר לחדר מתלבש, אני לא מסתובב לקיר ולא עוצם את עיניי. אני רושם לעצמי בראש כל מה שמסקרן אותי בו, והחיוך מתעקל לי אוטמטית בזווית הפה, ואחרי שהוא יוצא, אני רץ לשירותים ואוחז באיבר שלי, עוצם את עיניי ומריץ לי בדימיון מחדש את התמונה שראיתי. ובעולם האשליות שלי ידי נוגעת בגופו, מלטפת כל פיסת עור שעל גופו מהצוואר ועד לכפות הרגליים, והעור שלו נעים, והוא מריח טוב. ובלי להתכוון האצבעות שלי מטיילות על שפתיי, ואני מרגיש אותן מתמלאות בדם, והם חמות ונפוחות, יותר מבדרך כלל. והגוף שלי רוצה להתפוצץ. והידיים חופרות בשערו הקצר והדמיוני, ויש לו שיער כל כך נעים, מעקצץ, ואני לא כועס על עצמי שאני חושב ככה, ולא איכפת לי אם אני טועה, אני לא רוצה להתעורר מהחלום הזה.

"פעם הבאה, אם מישהו נמרח עליי, מתקרצץ או נדבק, והוא נראה לי טוב – אני אנסה אותו," הבטחתי לעצמי. לא עוד רגשות אשמה, לא עוד הלקאה עצמית.

לאט לאט, הגיידאר שלי השתפר. מצאתי את הדרך להכיר נערים כמוני, לפגוש אותם, לדבר, להבין. לא עשיתי לאף אחד את מה שעשו לי. לא נישקתי בחור ישן, לא אנסתי אף אחד, ולא ניצלתי מצבים. אבל כן, פלירטטתי. רמזתי. הייתי ברור מספיק שקשה לטעות במה שאני רוצה. והרבה פעמים זה עבד – הייתה התאמה.

אני לא מתחרט על שום דבר שעברתי. לא על ערן, לא על חברים אחרים ולא על הסטוצים שהיו. כל מפגש, קצר או ארוך, רומנטי או חפוז, תרם למי שאני היום. אני שלם עם עצמי, עם החוויות שלי. אני לא מצטער על אף לילה – לא על החפוזים, לא על הרומנטיים, לא על הטכניים. וכל זה רק מחזק את מה שאני באמת מחפש: זוגיות יציבה.

אני כבר לא ילד, מאז שפגשתי את מייקל, הדברים התבהרו לי. אני רוצה יציבות. אני רוצה ללכת ברחוב עם מישהו שאני אוהב, בלי להסתתר בפינות חשוכות או נטושות. אני רוצה להחזיק יד ברחוב, בגאווה. אני רוצה לחזור הביתה בסוף יום ארוך, לשכב מכורבל עם אהבת חיי. אני רוצה לבנות חיים משותפים. אני רוצה להזדקן איתו.

שאלת היציאה מהארון לאט לאט הופכת עבורי לקריטית. למה בכלל אני צריך להכריז על זה? כשאח שלי התחיל לצאת לשידוכים, הוא לא נעמד מול ההורים ואמר: "אבא ואימא, החלטתי לצאת רק עם נשים." הם לא היו מופתעים, הוא פשוט התחיל לחיות את חייו כפי שהוא. אז למה אני צריך לעמוד מולם ולהגיד: "אני אוהב גברים"? זה מרגיש לי לא נכון, אפילו מוזר. האהבה שלי היא חלק ממי שאני, כמו אצל כל אחד אחר – בלי צורך בהסברים מיוחדים.

אני לא מסתובב עם שלט, לא מודיע לכל העולם. זה יקרה בדרך הטבע. מי שמנחש – שינחש, ומי שצריך לדעת – כבר יודע. וזה מספיק לי. אם מישהו צריך "רש"י מול העיניים" כדי להבין, אני לא הולך לספק לו את זה. אני לא מתכוון להיכנס לעימותים או להסביר את עצמי שוב ושוב. זה לא שאני מונע מהם לדעת – אני פשוט לא רואה בזה עניין כל כך גדול. אם אני אוהב את מייקל, אז אני אוהב אותו. וזה הכול.

העולם לא צריך לעטוף את זה בדרמה או בסיפורים. אני לא זקוק לטקסים מיוחדים או ל"הכרזות." כל מה שאני רוצה זה לחיות את חיי, להיות גאה במי שאני, ולמצוא שלווה בתוך עצמי. אם מישהו לא מבין או לא מקבל – זו הבעיה שלו, לא שלי.

אני יודע שיבוא יום שבו הכול יהיה ברור לכולם, בדיוק כמו שזה ברור לאח שלי כשהוא עם השידוך שלו. עד אז, אני פשוט ממשיך לחיות את החיים שלי, צעד אחר צעד, נותן לדברים לקרות כמו שהם. אני מאמין שיום אחד זה ירגיש טבעי לכולם – בדיוק כמו שזה טבעי עבורי.

---

מאז הפגישה במסעדה, משהו השתנה עם ערן. זה לא שהוא נהיה פתאום חבר קרוב של מייקל או התלהב ממנו יתר על המידה, אבל נעלמו העקיצות והמרירות שהיו שם בהתחלה. ערן לא אמר שום דבר ברור, אבל זה הרגיש כאילו הוא החליט, לפחות בינתיים, להניח לי.

כמובן, זה לא אומר שהשאלות נעלמו. "אני רוצה לשמוע שאתה לא מדבר עליי," הוא אמר פעם, אחרי ששם לב שאני משוחח עם מייקל בטלפון. היה קשה להבין אם הוא התלוצץ או באמת דאג, אבל בחרתי להרגיע אותו. "ערן, אנחנו מדברים על דברים אחרים," אמרתי. וזה באמת היה נכון. אבל בכל זאת הוא הלך אחריי לאורך כל הרחוב כדי לשמוע מה אני מדבר. זה היה קשה.

עם מייקל, זה הרגיש אחרת. הקשר שלנו הלך והתהדק, ואני הרגשתי שאני מכיר אותו לעומק יותר ממה שחשבתי שאפשר. היה בו משהו כל כך מתחשב ואכפתי, שאני לא רגיל אליו.

למשל, אחרי שסיפרתי לו בדייט שאני טבעוני, הוא שלח לי הודעה:
"שאלה בשבילך: יש לי מעיל עור. אם אני אלבש את זה. את לא אוהב אותי? תראה אותי ככה גבר נאה?"

חייכתי כשקראתי את זה. הייתי בטוח שהוא צוחק, אבל הוא היה רציני.

היו עוד דברים קטנים שצצו בינינו. גם כאלו שפחות אהבתי. 

פעם אחת, כשנשקתי לו בלחי ברחוב, הוא קפץ קצת. "סליחה," הוא אמר מיד, "אני פשוט לא אוהב מגע אינטימי ליד אנשים. זה מביך אותי."
"גם כשאתה לא בארון?" שאלתי.
הוא הנהן. "כן, זה לא קשור. אני פשוט לא מרגיש בנוח עם תשומת הלב שזה מושך. אני חושב שגם אם הייתי הטרוסקסואל, זה היה אותו דבר."

כיבדתי את זה, כמובן. לא רציתי ללחוץ עליו.
אבל ככל שעבר הזמן, הרגשתי שאני רוצה יותר. המחשבה על להחזיק לו את היד ברחוב, על להרגיש נינוח ופתוח איתו גם מחוץ לטווח ראייה של אנשים, הלכה ותפסה מקום גדול יותר בתודעה שלי.
השד שבי התחיל ללחוש: למה לא? למה זה כל כך מסובך?

"אתה לא רוצה אותי, מייקל?" שאלתי, מבולבל לרגע. "עבר לך?"
הוא אחז בידיי, הביט בי בעיניים נוצצות ואמר, "לא עבר לי כלום, אני מבטיח לך. פשוט... לא נעים לי ברחוב. אני חושב שאולי... אנחנו צריכים לגור יחד."

ליבי עמד מלכת לרגע. "לגור יחד?" חזרתי על המילים, מופתע.
הוא ענה, מתלבט, "כן... אני לא יודע... אולי זה יקל. מקום פרטי שהוא שלנו."

לא הצלחתי לשמור על הפנים המפוקחות שלי. משהו בתוכי לא יכול היה שלא להתרגש מההצעה הזו.
"אני לא יודע אם אני מוכן לגור יחד," אמרתי בזהירות. "אפילו לא עשינו אהבה. אנחנו מדברים ומסונכרנים, אבל אני יכול לספור את הנשיקות שלנו על הידיים. מה אתה רוצה שנעשה? איפה נוכל להיפגש? אצלך? אצלי זה לא שייך."

הוא חשב לרגע, ואז פתאום הציע: "אפשר אצלי, אבל... אם כבר פעם ראשונה, בוא נעשה משהו מיוחד. בוא נצא לשבת באיזה צימר."

צימר? הפה שלי התייבש. לא ציפיתי לשמוע את זה. אבל מיד קפצתי על הרעיון.

"צימר?! זה רעיון מטורף!" אמרתי בהתלהבות, הרגשתי איך כל השרירים שלי מתמתחים באושר. 
"אני כבר מתחיל לחשוב על מקום המתאים! נוף יפה, מקום שקט, ואולי אפילו מקום עם ג'קוזי בטבע!" התחלתי להתרגש כמו ילד, "אני יכול להתחיל לחפש הערב! אני בטוח שנמצא מקום מגניב!"

הרגשתי איך החשש שניהל אותנו בימים האחרונים מתחיל להיעלם. ההצעה הזו הרגישה לי כמו צעד קדימה, צעד נכון.
"אני אוהב את הרעיון הזה," המשכתי להתרגש, "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים – מקום אינטימי רק לשנינו, בלי שום דאגות, רק אנחנו."

זה הולך להיות מושלם, חשבתי לעצמי, אני לא יכול לחכות לזה.

---

ההודעה המקורית ממייקל 👇🏽

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<