חלק 8 כ"ב - אז מה מצאת בהראל?

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

   ערן ואני ירדנו במדרגות, קצת באיחור. ערן לא אמר כלום, רק הביט בי במבט שלו – חצי אדיש, חצי תוהה למה בכלל הוא בא. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא יתנהג יפה, אבל בינינו, לא הייתי בונה על זה.

"ערן, תהיה נחמד, טוב? זה חשוב לי."
ערן גיחך וגלגל עיניים. "אני תמיד נחמד."
"אני פשוט רוצה שתכיר אותו. אל תהרוס את זה, טוב? אני לא רוצה לוותר על אחד משניכם," סיננתי, מקווה שהוא יבין את הרמז.
"אני רק אומר את מה שכולם חושבים," ענה בקול חד ומעט מתגרה.

כשנכנסנו למסעדה, מייקל כבר ישב שם, רגוע כתמיד. אם הוא התרגש, זה היה חבוי מתחת לחולצה המכופתרת שלו. תמיד תהיתי איך הוא מצליח לשמור על שלווה כזו – הלוואי שזה היה מדבק.

"שלום," אמר מייקל, מחייך לעברי ואז לערן.
"שלום גם לך," ענה ערן בטון יבש, אולי אפילו מעט מזלזל, וסקר את מייקל מכף רגל ועד ראש לפני שהתיישב מולו, שומר על מרחק אסטרטגי.

"מה אתם רוצים להזמין?" שאלתי.
ערן הביט במייקל ואז בי ואמר, "אתה יודע מה אני אוהב, לא? מי מכיר אותי יותר טוב ממך?"

הזמנתי עבורנו: סלט הום פרייז חריף, טוסט טבעוני ושייקים מבננה ותמר. "סליחה," פניתי למלצר, "אפשר בלי פטרוזיליה בסלט?" המלצר הנהן ורשם את ההזמנה בפנקס קטן.
ערן לא סובל פטרוזיליה, ואני פתאום מבין שאני לא יודע מה מייקל אוהב. כשפניתי למייקל ושאלתי מה הוא רוצה, הוא ביקש תפריט באנגלית, הצביע למלצר על כמה מנות, ושלח אותו לדרכו.

ערן לא בזבז זמן. הוא נשען קדימה, כאילו בוחן את מייקל דרך זכוכית מגדלת. "נו, מצאת עבודה כבר?" שאל בקור מוחלט.
"עוד לא," ענה מייקל ברוגע. "אני שולח קורות חיים, אבל זה לוקח זמן."
"כמה זמן בדיוק?" ערן הרים גבה. "חודשים? אולי תמצא משהו זמני – שליח, מלצר, לא יודע... משהו שירצו אותך אליו."

לא אהבתי את הטון שלו. הרי גם ערן, עם כל ה"ישראליות" שלו, עבר קשיים במציאת עבודה, ואפילו היה נואש עד כדי ללכת שני, חמישי, שני לקבר של מקובל שנפטר. קל וחומר מייקל, שהוא עולה חדש. ופרט שהוא יודע שהנושא הזה בוער בי. 

מייקל שמר על שלוותו. "חשבתי על זה, אבל אני מאמין שאוכל למצוא משהו שמתאים לי יותר ממה שאתה מציע לי עכשיו", הוא לא הסתיר שהשאלה לא נעימה לו.

ערן עיווה פניו ושינה נושא: "תגיד, עם כל הדתיים והחרדים כאן בירושלים, אתה בטוח שזה המקום הנכון בשבילך?"
כעס הציף אותי. טוב שלא אמר "אתה חצי גוי, קישטה תסתלק מכאן! תועבה!". התאפקתי לא להתערב – החלטתי להישאר רק צופה.

"אני בטוח," ענה מייקל בנחת. "יש אנשים טובים בכל מקום, גם כאן. המשפחה המאמצת שלי מדהימה, והחברים שאני פוגש כאן, כמו הראל... הם עושים את זה שווה."

ערן צחק קצרות, אולי הופתע מהישירות. "הראל יודע לבחור חברים, לפעמים," הוסיף בקריצה לעברי.מייקל הסתכל עליו ישירות. "אני יודע שהוא לא קל. אבל הוא מבין אותי, וזה מספיק."
ערן התיישב אחורה. "ומה תעשה אם הוא יחליט שהוא רוצה מישהו אחר?חשבת על זה?".
מייקל שקל את השאלה. נשען על מסעד הכסא וענה, "אם זה יקרה, אני אשחרר. אבל אני מקווה שזה לא יקרה."

המלצר הגיע עם ההזמנה, ואני וערן קמנו ליטול ידיים. "אתה בא, מייקל?" ערן שאל בטון מתגרה, כמעט כאילו זו הזמנה לקרב. מייקל הנהן, עיניו חולפות בינינו בהבעה מעט מבולבלת, כאילו ניסה להבין את פשר הטקס הזה, אבל הצטרף בלי לשאול שאלות.

תוך כדי ששטפתי ידיים, הבטתי בו בזווית העין. הוא עקב אחר תנועותיי, מנסה לחקות את מה שראו עיניו. לרגע התחשק לי להסביר לו, אבל חששתי שזה יגרום לו להרגיש זר עוד יותר. כשהתיישבנו שוב לשולחן, ערן לא נתן לאווירה לנוח.

"יש לך בכלל ניסיון עם אנשים כמונו?" שאל ערן ישירות, מבטו נעוץ במייקל כמו קרן לייזר, כאילו חיפש בו משהו ספציפי.

מייקל הרים גבה, מחייך קלות. "אנשים כמוכם?" הוא ענה בשאלה, כמעט בטון משחקי. "אם אתה מתכוון לדתיים או לישראלים – אז פחות. אבל אני לומד."

"באמת?" ערן הישיר אליו מבט, כאילו לא התכוון לתת לו לחמוק כל כך בקלות. "ומה למדת עלינו עד עכשיו?"

מייקל הרהר לרגע, כאילו שקל את תשובתו. "שאתם מאוד ישירים, אולי אפילו חדים יותר ממה שאני רגיל," הוא אמר, קולו נותר רגוע. "אבל גם שיש לכם לב גדול."

לרגע נדמה היה שערן הופתע. הוא נשען מעט לאחור בכיסאו, עיניו סוקרות את מייקל מכף רגל ועד ראש, כאילו בוחן אותו בזכוכית מגדלת, מנסה לפענח אם התשובה שלו הייתה כנה או סתם מנומסת.

אבל ערן, כהרגלו, לא התכוון לעצור שם. "אתה נראה לי אדיש," הוא אמר, כאילו זו האבחנה הכי טבעית בעולם.

מייקל צחקק בשקט, שומר על קור רוח. "הרבה דברים מרגשים אותי," הוא השיב. "אני פשוט לא צועק את זה."

אפילו אני הייתי צריך להתאפק לא לצחוק. זה היה די משעשע לראות איך מייקל, בשלווה המתורגלת שלו, עמד באש הצלפים של ערן. אבל ערן לא נראה מרוצה. מבחינתו, המשחק רק התחיל.

"ומה אתה חושב על האוכל פה? לא חסר לך אוכל של בית?" הוא המשיך, קולו נוקב, כאילו חיפש סדק בשריון של מייקל.

מייקל עצר לרגע, נראה כאילו הוא שוקל את תשובתו, ואז חייך. "האוכל כאן שונה, אין ספק," הוא אמר, "אבל אני אוהב לנסות דברים חדשים. חוץ מזה, שווארמה שווה כל דבר שיש אצלנו."

הרגשתי שאני יושב בתוך הצגה. שני אנשים שאני אוהב משחקים תפקידים ברורים – ערן, הילד הסקרן והתוקפני שלי, שזומם לבדוק את גבולות האימא החורגת החדשה, ומייקל, שממלא את התפקיד בקור רוח של מישהו שלא הולך לתת לילד הזה לנצח כל כך בקלות.

ערן יצא מהחדר, ואני נשארתי לבד עם מייקל. ניצלנו את השקט הזה לרגעים קטנים – מבטים ממושכים ואחיזת ידיים, אפילו אם רק לכמה דקות. בלי מילים, העברתי לו את מה שהסתחרר בראשי: כמה שאני רוצה לנשק אותך עכשיו.

"ערן חמוד," מייקל קטע לפתע את מחשבותיי.
"כן," השבתי, מנסה לקרוא את ההבעה שלו.
"אני רואה שהוא חשוב לך," הוא המשיך, מניח בעדינות את ידו על שלי. "הוא מזכיר לי אותי, רק בדרך אחרת."

"שונה איך?" שאלתי בסקרנות.

מייקל היסס לרגע, כאילו בורר את המילים. "הוא עדיין נאחז בדברים. אתה כמו העוגן שלו. אני רואה את זה."

"אז מה אני אמור לעשות?" שאלתי, הקול שלי נעטף בעצבנות קלה.
"אתה לא צריך לעשות כלום," הוא אמר ברוגע. "רק לדעת שזה קיים. אמרת שהוא אוהב אותך כמו אח, אבל אני רואה שהוא גם תלוי בך."

הוא השתתק לרגע, מביט בי במבט חודר. "אני לא באמת מכיר אותו או את הדינמיקה ביניכם, אבל כשאני רואה את המבט שלך – כמה אתה מופתע שהוא בכלל נפתח ככה היום – אני יודע שזה בזכותך."

פתאום ערן חזר לחדר, ואני ומייקל ניתקנו מיד את המגע, כאילו כלום לא קרה.

"אז מה מצאת בהראל? מה משך אותך אליו?" שאל ערן, והישירות שלו שוב הפתיעה אותי. הייתי מוכן להחליף נושא, אבל מייקל ענה ברוגע, אפילו עם שמץ של חיוך.

"הראל הוא בדיוק מי שהוא," אמר. "נדיר למצוא מישהו כל כך כן בעולם הזה."

ערן קלט את דבריו, כאילו טועם אותם לאט מדי. "כן," הוא חזר אחריו, הטון שלו יבש מעט. "כנות זו תכונה... מסוכנת לפעמים, לא?"

מייקל הביט בו, מחשב את מילותיו בזהירות. "תלוי איך משתמשים בה," אמר בשלווה. "הראל יודע לאזן."

נשענתי לאחור בכיסא, מנסה להסתיר חיוך. לא הייתי בטוח אם מייקל הבין את העקיצה של ערן או שפשוט בחר להתעלם ממנה, אבל היה ברור שהוא לא מתכוון להיגרר למשחק הזה.

ערן לא נכנע. "ואתה? גם כן כזה?"

"אני כנה איפה שצריך," ענה מייקל בקול יציב, עיניו נעולות על ערן. "אבל יש דברים שאפשר לשמור לעצמך."

נפלה שתיקה קצרה. ראיתי את ערן שוקע במחשבותיו, אולי מהרהר בתשובה של מייקל, אולי מחפש עוד דרך להקשות עליו. לבסוף, הוא חזר למשחק: "תגיד, איך זה להיות עם מישהו כל כך... מוחצן?"

המבט שלו הופנה לרגע אליי, כאילו מנסה לדוג תגובה.

מייקל חייך קלות. "מעניין," אמר, "אבל זה לא משנה אם מישהו מוחצן או מופנם. מה שחשוב זה איך משלימים אחד את השני."

ערן השתתק לרגע, כאילו הופתע מהתשובה. הוא הרים את הכוס שלו, לגם לגימה קטנה, אולי כדי להסתיר את הבעת הפנים שלו. ואני? הרגשתי את המתח בחדר מתפוגג מעט.

השיחה התגלגלה לטון קליל יותר – בעיקר בזכות מייקל, שהצליח באלגנטיות לא לקחת ללב את העוקצנות של ערן. וערן? הוא התחיל להירגע. אולי הבין שאין לו באמת על מה להתנפל, ואולי פשוט קלט שמייקל לא מוכן לשחק את המשחק שלו.

האוויר התחיל להתקרר, והצעתי להזמין משהו חם. "מייקל, בא לך נס? או שאתה בקטע של השחור?" שאלתי בחיוך.
מייקל צחק. "נס נשמע טוב. אבל רק אם יש חלב שקדים."

ערן הרים גבה בהפתעה. "חלב שקדים? גם אתה מהטבעונים האלה, כמו הראל פה?"
"לא בדיוק," מייקל ענה בנינוחות. "אבל אני מנסה להפחית. טוב לאקלים, טוב לי."

ערן צחקק קלות. "טוב, הנה עוד משהו משותף לכם," אמר, מביט בי עם חצי חיוך מתגרה.

בסוף הארוחה, כשהמלצר הניח את החשבון על השולחן, ערן נשען לאחור בכיסאו. הוא הביט במייקל רגע ארוך ואז אמר, בטון שהיה מפתיע בנעימותו: "אתה בסדר. לא יודע מה ציפיתי, אבל אתה... בסדר."

מייקל חייך, חיוך קטן ובטוח. "גם אתה לא רע," ענה בפשטות.

וככה, בלי דרמה גדולה, הערב הסתיים בשלום. לא ברור אם ערן התאהב במייקל, אבל לפחות הוא לא שונא אותו – וזה כבר יותר ממה שיכולתי לקוות.

יצאנו מהמסעדה כשברקע שלמה ארצי מתנגן "תתארו לכם עולם יפה", 

לִוִּויתִי את מייקל לתחנה. ערן השתרך מאחורינו, שומר על מרחק בטוח.

מייקל לחש לי: "אני חושב שהוא באמת חיבב אותי. זה לא היה פשוט, אני לא רגיל לישירות הישראלית."
"כן," עניתי, מנסה להסתיר חיוך. "אבל זה היה... מפתיע."
"מה מפתיע?" מייקל צחק. "אתה חושב שאני לא עשוי מחומר שמחבבים?"
"לא, פשוט חשבתי שיהיה לו יותר קשה להיפתח. הייתי בטוח שהוא ישב כל הערב בשקט עם פרצוף ממורמר."
מייקל חייך, חיוך מלא כוונה. "תאמין לי, זה לקח לי הרבה עבודה נפשית לא להתעצבן עליו. אבל אם אני מקבל אותך בסוף, זה שווה."

נעצרתי לרגע, מביט בו, ואז פלטתי בלי לחשוב: "מייק, בא לי לנשק אותך."
הוא חייך שוב, הפעם מבטו היה שקט ובטוח. "ומה עוצר אותך?"
אבל שנינו ידענו בדיוק מה עוצר אותי. ערן, שהיה מאחורינו, לא היה צריך להיות עד לזה. "פעם הבאה אני אפצה אותך," הבטחתי.

____

באותו לילה, כשערן ואני ישבנו על הספה בסלון, לא יכולתי להתאפק יותר. "נו?" שאלתי, קול מהוסס.
"נו, מה?" הוא ענה, לא מבין.
"מה אתה חושב עליו?"
ערן הביט בי, עיניו מתמקדות לרגע. "אני חושב שהוא אחלה," אמר בטון שהיה ישיר ופשוט, כמעט כאילו התכוון לזה באמת.
"אתה רציני?" שאלתי, מופתע מהכנות הלא אופיינית שלו.
הוא שתק לרגע, מחשבותיו ניכרות על פניו, ואז הוסיף: "אני רק מקווה שהוא ישמור עליך."

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<