חלק 12 - חשבת עליי בזמן התפילה?

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  התעוררתי מוקדם מהמצופה ממני ליום שבת בבוקר. הקול הפנימי אמר לי לקום ולהתפלל. מייקל, עוד היה שקוע בשינה עמוקה, נושם בקצב רגוע שלא הסתדר עם ההמולה שהתחוללה בתוכי.

יצאתי למרפסת עם הסידור, ועמדתי מול הנוף הירוק. היער שעמד מסביבנו היה דחוס וצפוף, וקרני השמש רק התחילו לשבור את האפלה. השקט הזה מילא אותי – כמו תמיד בשבת. התחלתי את שחרית, הלחישה שלי מתערבבת בציוץ הציפורים, זו חוויה אחרת להתפלל בטבע ולא בחדר סגור כמו תמיד.

אבל איפשהו באמצע "נשמת כל חי," מצאתי את עצמי חושב על מייקל. על הלילה שעבר. על הגוף שלו, שפתאום הרגיש לי קרוב מדי ורחוק מדי באותו הזמן. על הרתיעה שנגעתי לו בבטן. ניסיתי להחזיר את המחשבות שלי חזרה לתפילה, אבל הן התעקשו לשוטט.

סיימתי את התפילה מהר מהרגיל. קיפלתי את הסידור, החזרתי אותו לתיק, ונשארתי לעמוד עוד רגע מול הנוף, מרגיש את השמש מחממת את הפנים שלי. השבת כאן בצימר הרגישה אחרת – לא קדושה במובן שהייתי רגיל אליו.

כשחזרתי פנימה, מייקל כבר היה ער. הוא עמד מול המראה, מושך חולצה על הגוף שלו ונראה מופתע לראות אותי. "כבר חזרת? חשבתי שלוקח לכם שעות עם זה," הוא אמר בחיוך קטן.

"אני מתפלל מהר," אמרתי, חצי מתגונן.

"או שחשבת עליי בזמן התפילה," הוא זרק בביטחון מעצבן, שגרם לי לאבד איזון.

ניסיתי לא לענות, אבל המבט בעיניים שלו לא נתן לי ברירה.

"ומה אם כן?" שאלתי, מישיר מבט בחזרה.

הוא לא אמר כלום, רק חייך את החיוך השובב הזה שלו והפנה את מבטו החוצה, לכיוון הבריכה המחוממת. "מה אתה אומר, ניכנס לבריכה? זה מתבקש."

הוא נכנס למים, נעלם באדים שעטפו אותו כמו צעיף. כשהתקרבתי, הוא הרים אליי מבט ושחרר חצי חיוך. "איך הייתה התפילה?" שאל בשקט.

"רגילה," עניתי, ואז מיד תיקנתי, "בעצם לא. לא יודע. אחרת." הוא הנהן כאילו הבין הכול, למרות שידעתי שהוא כנראה לא מתקרב לזה באמת.

ישבתי על שפת הבריכה, בוהה במים שהיו צלולים ומזמינים. רגעים כאלה תמיד היו קשים לי – המתח הזה בין להיות מי שאני באמת לבין מי שאני רוצה להיות, בלי לוותר על אף חלק. "אני לא יודע אם להיכנס," אמרתי, כמעט לעצמי. "שבת."

מייקל לא אמר כלום, רק נשען לאחור בידיים שלובות. הוא היה שקט, לא מתוך התעלמות, אלא מתוך סבלנות של מי שיודע שמה שצריך לקרות, יקרה.

"אני מתכוון..." המשכתי, מרגיש את המילים מתפזרות לי בין הידיים. "זה לא בדיוק אסור, אבל... אתה יודע, לא 'רוח השבת'.. למרות ש..." שתקתי.

"השאלה," הוא אמר לבסוף, "היא אם אתה חושב שזה באמת משנה." הוא לא נשמע מתריס או מתגרה. רק מעניין אותו לדעת.

התשובה הייתה על קצה הלשון שלי, אבל היא התעקשה להישאר שם. התחלתי לשחק בקצה המים עם האצבעות, רואה את הקווים שהם יצרו נעלמים כמעט מיד. ואז קמתי, כאילו משהו בתוכי נשבר – או נבנה. הורדתי את החולצה, והרגשתי את העיניים שלו עליי. רגע אחרי זה, המים עטפו גם אותי.
"לא כזה נורא, נכון?" הוא שאל, כששנינו היינו במים.

"זה... נעים," עניתי, ושנינו צחקנו. לא יודע למה.

"אתה תמיד כל כך חמור עם עצמך?" הוא שאל פתאום.

המילים האלה הדהדו בי כמו הד קולני מדי. רציתי להכחיש. להסביר לו שזה לא זה, שאני פשוט נאמן לערכים שלי, אבל האמת הייתה ברורה יותר: הוא צדק.

"אני לא יודע," אמרתי לבסוף, ואז הוספתי ברצינות, "אבל אני רוצה ללמוד להיות יותר קליל בנושא הזה."

"זה מתחיל עכשיו," הוא אמר. לא חייך, אבל היה משהו מרגיע בקול שלו. מין הבטחה שהכול בסדר.

השמש החורפית השפילה את קרניה, והאדים שעלו מהמים גרמו לעולם מסביב להיראות מטושטש, כמעט חלומי. הרגשתי איך הגוף שלי מתחמם באיטיות מהמים הנעימים, אבל גם משהו מבפנים – שכבה של מתח שנמסה לאט. מייקל היה לידי, קרוב אבל לא קרוב מדי, ותמיד במין מידה מדויקת כזו שרק הוא יודע להחזיק.

"מה עובר עלייך?" הוא שאל, קולו שקט, כמעט כמו חצי-מחשבה שנזרקה לאוויר.

"לא יודע," עניתי, מניח את הגב שלי על הקיר הרך של הבריכה. "אני אוהב את השבת שלי, את הסדר שלה. אבל כאן... זה כאילו הסדר התפרק, וזה לא רע, זה פשוט... שונה."

"וזה מפחיד אותך?" הוא הביט בי, העיניים המלוכסנות והטובות שלו חודרות. זה תמיד גרם לי להרגיש עירום, גם כשהייתי לבוש.

"פחות מפחיד, יותר מבלבל," עניתי בכנות, למרות שבפנים הרגשתי את המתח הקטן הזה, המגן, שאומר לי לא להיחשף יותר מדי. "זה פשוט שונה מכל מה שאני רגיל אליו."

מייקל הנהן, לא מביע דעה ולא שופט, רק מקשיב.

"אז תגיד," הוא אמר אחרי רגע, והעביר את ידיו דרך המים, כמו ילד שמשחק. "אם היית יכול לבחור, בלי שום השלכות, היית נשאר בתוך הסדר הזה? או שאולי היית מחפש דרך אחרת?"

השאלה שלו הפתיעה אותי. "אני לא חושב שזה עניין של בחירה," אמרתי. "זה מי שאני. מה שבנה אותי."

"ומי שאתה עכשיו – זה בדיוק מה שאתה רוצה להיות?" הוא המשיך, הטון שלו עדיין שקט, אבל השאלה כאילו הדהדה יותר חזק מכל השקט מסביבנו.

"אתה אוהב לדחוף אנשים לקצה, אה?" ניסיתי לחייך, אבל האמת היא שהשאלה נשארה תלויה שם. מי אני עכשיו, ומה אני רוצה להיות?

מייקל חייך בקושי. "אני חושב שמה שאתה מרגיש פה," הוא סימן סביב במים ובאוויר שסביבנו, "זו ההזדמנות שלך לחשוב מחדש. לא משנה באיזה כיוון. רק לחשוב."

הבטתי בו, ולרגע חשבתי כמה הוא שונה ממני – כל כך שונה – אבל גם כמה אני זקוק בדיוק לזה. מישהו שמזכיר לי לעצור ולשאול שאלות במקום רק לרוץ קדימה.

הייתי במים עוד שעה, אולי יותר. מייקל דיבר מדי פעם, על כל מיני דברים קטנים – תוכניות עבודה, סרט שהוא ראה פעם, כלום חשוב באמת, וזה בדיוק מה שהייתי צריך. שיחה שזורמת, כמו המים סביבנו, בלי מאמץ, בלי ציפיות.

כשהגענו חזרה לצימר, הראיתי למייקל איפה הנחתי את המגבת שלו, מחכה בצד בקיפול כמעט מושלם, כי ידעתי שהוא מעריך סדר. הוא לא באמת אמר תודה, אבל החיוך הקטן הזה שעלה בזווית שפתיו אמר הכל.

התיישבתי על המיטה, מנגב את השיער שלי לאחר מקלחת קצרה, ומייקל התמקם בכורסה ליד החלון. היה משהו בצניעות השקטה שלו – איך שהוא לא דרש מקום, אבל איכשהו הצליח למלא אותו. הוא הביט החוצה, לא אלי, ואז פתאום, בלי שאצפה לזה, הוא דיבר.

"אתה יודע, אני מעריץ את זה שאתה כזה... אתה," הוא אמר, לא מסתכל ישירות עלי.

"מה הכוונה 'כזה אני'?" שאלתי, מרים גבה.

"תימני," הוא צחק, ואז השתתק לרגע, מחפש את המילים. "ישראלי. חרדי. זה לא רק מי שאתה, זה איך שאתה נושא את זה. אתה פשוט... חלק ממשהו גדול יותר. אני רואה את זה בך."

היה לי קשה להבין אם זו מחמאה או סתם הרהור, אז שתקתי. מייקל לא מיהר להמשיך, אבל לבסוף הוא הוסיף, "אני, בניגוד אליך, אף פעם לא הרגשתי שייך למשהו כזה. גדלתי עם אבא לא יהודי, אבל לא באמת הכרתי אותו, ועם אמא שהיה לה כל כך הרבה חרדה, כל הזמן חששתי שהיא לא תוכל להחזיק אותי. היא כל כך פחדה שאאבד אותה, עד שהיא לא נתנה לי מקום להיות עצמאי. אהבה אובססיבית, חונקת, לא כזו שמכבדת את הגבולות שלי."

הוא עצר לרגע, שוקל את המילים.

"אבא היה חמוד, באמת," הוא המשיך אחרי שניה, "אבל היא לא נתנה לנו להיות קרובים. היה לה כל כך חשוב לשמור אותי רק אצלה, שהיא לא אפשרה לנו להתקרב ולהכיר כמו שצריך. היא ראתה אותי רק שלה, לא נתנה לאף אחד אחר להתקרב."

הייתי צריך כמה שניות לעכל את מה שהוא אמר. זה היה ברור שהוא לא אומר את הדברים האלה הרבה.

"כשעליתי לארץ, המשפחה שאימצה אותי ניסתה ללמד אותי, אבל למרות שהם אנשים מדהימים, זה אף פעם לא הרגיש טבעי," הוא סיים.

"אתה מרגיש שאתה חסר משהו בגלל זה?" שאלתי בזהירות.

הוא משך בכתפיו. "לא יודע אם חסר. אולי... סקרן? אני רואה אותך, עם כל הטקסים שלך, הידע שלך, יש לך חוכמת חיים, חוכמת רחוב, ידע תורני... זה מושך. זה חלק ממך. זה גם למה אני אוהב להקשיב לך כשאתה מדבר על פרשת השבוע או על תפילה או כל נושא אחר. זה כמו להיכנס לעולם אחר."

הסמקתי, לא יודע מה לומר. אף פעם לא חשבתי על הדברים האלה כעל משהו "מושך". זה פשוט מי שאני, כמו שאמרתי לו קודם. אבל כששמעתי את מייקל, משהו בי נפתח קצת. ראיתי את עצמי דרך העיניים שלו – ולא רק את עצמי, אלא את המקום שממנו באתי, ואת מה שאני מייצג עבורו.

"אז למה לא לחזור לדברים האלה בעצמך?" שאלתי. "אתה יהודי. זה שלך בדיוק כמו שזה שלי. אין לחרדים בעלות על אלוהים."

מייקל חייך, חיוך קטן ומורכב. "אני לא בטוח שזה שלי באותה צורה. וגם אם כן, אני לא בטוח שאני מוכן לזה."

הנהנתי. "זה לא משהו שצריך להיות מוכן אליו. זה פשוט שם."

"כן, אבל אני לא כמוך, הראל," הוא אמר בקול שקט אך נחוש. "אתה נטוע. אני עדיין מחפש את השורשים שלי."

"אתה יודע, מייקל," השבתי, מרים אליו מבט, "לפני שהכרתי אותך, לא חלמתי שיבוא יום ואסתכל על גבר ואחשוב על עתיד איתו. חייתי מהיום להיום, בלי מחשבות מעבר לזה. אני חושב שאחת הסיבות לכך היא שתמיד ידעתי – בשום אופן אני לא יוצא עם חילוני. מבחינתי, קשר כזה פירושו לוותר על חלקים בחיים שלי שאני ממש אוהב. על הזהות שלי. אבל אז באת בהפתעה מוחלטת, ופתאום, איתך, אני לומד להתמודד עם השוני הזה."

נעצרתי לרגע, ואז המשכתי בחיוך קל. "עכשיו, נניח לדוגמה שאתה אוכל חזיר," אמרתי, והוא מיד קטע אותי בבהלה. "אני לא אוכל חזיר!" הוא אמר בחדות.

חייכתי. "אני יודע, חיים שלי, זו רק דוגמה," אמרתי ברוך, מנסה להרגיע אותו. "נניח שאתה כן. מבחינתך זה סבבה, אבל לי, כחרדי, אם אתה אוכל חזיר במטבח שלנו, זה מטריף לי את כל המטבח. זה נחשב לאסון כשרותי מבחינתי. ומי אני שאגיד לך לא לאכול מה שבא לך?"

מבטו של מייקל ריכז את תשומת ליבי. הוא באמת הקשיב. "דברים כאלה," המשכתי, "לא הייתי יכול לקבל פעם. זה פשוט לא היה עובר אצלי. אבל מאז שההורה שלי נפטר, התחלתי להסתכל על החיים אחרת. אני באיזי על דברים עכשיו. אני מאמין ב'חיה ותן לחיות'. ואם צריך, אז אתה תטריף את המטבח ואני פשוט אוכל מזכוכית או חד פעמי. החיים קצרים מדי להתעקש על כל פרט."

"בקיצור, אתה אומר שאתה מאוהב?" הוא שאל בחיוך שובב.

"לא לשם הגעתי, מותק," עניתי, מנסה לשמור על טון קליל. "אני רק אומר שכולנו מחפשים את עצמנו כל הזמן. זה לא משהו שנגמר אף פעם."

הוא הנהן בהסכמה. "רואה? על זה אני מדבר. השיחות האלה, הן מיוחדות. רק איתך יש לי אותן. תגיד, עם כמה חברים שלך יצא לך לדבר ברבדים כאלה?"

חייכתי. "בלי לזלזל באף אחד, תבוא לבית המדרש ותראה בעצמך."

"אם מוחמד לא בא לבית מדרש, בית המדרש יבוא אליו," הוא אמר, ושנינו צחקנו יחד.

"אפשר נשיקה?" אמרתי פתאום, חצי בצחוק, אבל בעיקר ברצינות. "או בגלל שהיינו יחד אתמול, יש לנו עכשיו שבועיים נידה?"

מייקל הרים גבה, מבולבל לרגע, כאילו לא היה מוכן לשאלה הזו. אבל מיד אחרי זה, ראיתי את הבעה בעיניו שהפכה לרכה יותר. "מה?" הוא שאל, כשסקרנות בקולו. הוא ניסה להסתיר את זה, אבל ראיתי את המבט שלו – הוא היה שם, איתי, רק לא ידע איך להרגיש לגמרי.

"בקשר לנידה... לא משנה," חייכתי. "אתה תבין הכל בסוף, נעשה לך קורס מזורז."

היו שניות של שתיקה. עיניי נשארו עליו, נותנות לו את הזמן שלו, את המרחב שלו. הוא נשאר שקט, רק עיניו זזו אליי ואז אל הרצפה, כאילו שקל את הצעד הבא.

ואז, בזהירות שנראתה לי כמותו בדיוק, הוא התקרב. לא מהר, לא פתאום, אלא ברכות, בתנועה שמלאה בביישנות שהייתה שונה כל כך מהביטחון שהוא שידר בדרך כלל. הלב שלי דפק כמו תופים, אבל הכול בי היה דרוך, מחכה.

הוא עצר קרוב, קרוב מספיק כדי שאוכל להרגיש את הנשימות שלו. רגע אחד העולם עצר, וכל מה שהרגשתי היה את מייקל – את הקרבה שלו, את המתח הדק שעמד באוויר בינינו, את האופן שבו עיניו התרככו.

ואז זה קרה. הוא התכופף קלות, השפתיים שלו פגשו את שלי. הנשיקה הייתה עדינה, כמעט ביישנית בהתחלה, כמו בדיקה – אבל תוך רגע, היא הפכה לדבר האמיתי. היא הייתה חמה, מחברת, מלאה ברוך שרק הוא ידע להביא.

העור שלי בער מהמגע הזה, לא כי הוא היה סוער, אלא כי הוא היה אמיתי. כל כך אמיתי. לא היה צורך בשום דבר חוץ מהנוכחות שלנו שם, ברגע הזה.

כשהוא נסוג לאט, רק חצי צעד אחורה, הוא הביט בי במבט שגרם לי להרגיש כאילו אני האדם היחיד בעולם.

"זה..." הוא התחיל לומר, ואז עצר, כאילו מחפש את המילים.

"זה היה נכון," השלמתי עבורו,"אתה באמת משהו מיוחד," לחשתי, ידיי מטיילות במורד צלעותיו.

"אני... אני לא יודע מה להגיד," הוא ענה, עיניו מתמלאות ברוך.

"לא צריך להגיד כלום," עניתי, ואז המשכתי במסע שלי, נותן לשפתיים שלי להחליף את המילים.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<