חלק 11- "אני רוצה אותך בתוכי" 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי.

כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך.

"בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען.

"בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי.

"תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות.

הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי.

הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי.

"זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות. 

"אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?"

הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: "זֶה אֲנִי... נה נה נה נַי נַי..." הוא התגלגל מצחוק.

"לא! אתה לא באמת שר לי פה אייל גולן עכשיו!" צחקתי בקול.

"זה לא אייל, זה... איך קוראים לו... ציון גולן!"

"זה כן אייל! ציון זה זמר תימני!" התעקשתי, שנינו כבר חצי משתנקים מצחוק.

"אוקיי, אז יש עוד אחד," הוא נזכר, "שמעתי אותו מלא בצבא, זה הולך ככה: 'בצבא הכי חזק שבעולם, אלחם למענך...'. זה שיר טוב, החברים שמעו אותו יותר מידי, אבל הוא טוב. מי זה הזמר הזה?"

"עמיר בניון," עניתי, "ואם הוא היה שומע אותך עכשיו, הוא בטח היה שמח עד השמיים, עד כמה שהוא יכול."

מייק חייך, ואז הניח את ידו על ידי בעדינות.

"אתה יודע שאנחנו מסתכנים פה בתאונה, נכון?" אמרתי, צוחק, אבל מרגיש איך הלב שלי מתחיל לפרפר.

"סתם רציתי לגעת בך," הוא אמר ברוך. "התגעגעתי. באמת לא האמנתי שנצליח להיות יחד שבת שלמה."

"אתה יודע שבתור דוס זה לא כזה פשוט," השבתי, "אבל תכננתי מראש – הבאתי קופסאות אוכל, נשנושים, גם בשבילך. אל תדאג, יהיה טוב."

"יהיה מושלם," הוא אמר בקול שקט. "אגב, איזו מוזיקה אתה אוהב?"

"וואו, איזו מוזיקה אני אוהב?" חייכתי, "האמת? אני יותר בקטע של שקט ורגוע. נגיד... ג'יימס בלאנט. מכיר?"

מייקל הפנה אליי מבט קצת מופתע. "אתה? עם כל האנרגיה שלך? ציפיתי למשהו יותר, איך נגיד, קצבי."

"מה אתה מנסה לרמוז?" צחקתי. "שאני צריך לשמוע לידי גאגא?"

"לא, פשוט... זה מעניין," הוא ענה בזהירות. "למה דווקא ג'יימס בלאנט?"

"כי הוא... איך להסביר," עצרתי לשנייה לחשוב. "קודם כל הוא חתיך הורס. הוא בריטי אז יש לו מבטא מושלם. לא תמיד יש לי מושג מה הוא שר, אבל לא איכפת לי, המוזיקה שלו בול בטעם שלי, כאילו הוא כתב אותה במיוחד בשבילי. ויש את הקול הזה שלו, אתה יודע, שמספיק שהוא מתחיל לשיר ואני כבר מרגיש כאילו אני בחי בסרט."

מייקל נשען לאחור, מביט על הכביש שלפנינו. "מפתיע. אבל יש בזה היגיון. אתה כזה מוחצן, תמיד באור הזרקורים. אני מניח שמוזיקה רגועה היא הדרך שלך לאזן."

"אויש, אל תתחיל עם הפסיכולוגיה שלך," חייכתי אליו. "ומה איתך, מר חכם? מה אתה שומע?"

מייקל חייך לעצמו חיוך קטן, כאילו כבר חיכה לשאלה. "האמת? אתה לא תאמין... " הוא צחקק במבוכה

"אני לא כזה שומע מוזיקה... אבל בנסיעות תמיד אהבתי לשמוע מוזיקה שחורה. DMX, נגיד, מכיר?."

עצרתי בבת אחת את השיר ברדיו, הלסת נשמטה לי. "אתה?!? DMX?!"

"מה הבעיה?" הוא משך בכתפיו באדישות. "אני אוהב את העוצמה, את הכעס. זה מרגיש אמיתי, בלי מסיכות."

"ברור, כי DMX הוא ממש הטייפקאסט שלך," גיחכתי. "תן לי לנחש – אתה רוקד היפ הופ בסתר?"

"לא בדיוק," הוא ענה, חצי מחייך. "אבל אם כבר מוזיקה, אני אוהב משהו עם קצב, משהו שמכניס לי אנרגיה. אבל גם זה לא תמיד. לפעמים אני גם אוהב לנסוע בלי לשמוע כלום."

"וואלה?" עניתי. "אז אולי תתחיל לעשות ביץ' בוקס עכשיו?"

הוא חייך חיוך מסתורי, ואז חיקה בקול עמוק: "X gon' give it to ya!"

פרצתי בצחוק, כמעט סוטה מהכביש. "מייקל, אני חושב שגיליתי צד חדש בך."

"יש הרבה דברים שאתה עוד לא יודע," הוא אמר, מתענג על הבלבול שלי.

"אני רואה את זה," עניתי, עדיין מחייך. "אז מה? אני שם לך ג'יימס בלאנט ואתה תתלונן?"

"You're beautiful, it's true" הוא זמזם לעצמו.

"אתה יודע, יש לו שירים יותר טובים ממה שאתה שר עכשיו," אמרתי, "אני מכיר כמעט את כולם. אבל בגדול, אני לא מכיר הרבה שירים שהם לא דתיים או חרדים. בערך 90 אחוז מחיי האזנתי רק לזמרים חרדים. את השאר כמו שאומרים אצלנו "למדתי באוטובוס"" צחקתי, ופתחתי רשימת השירים. "אבל אני מזהיר אותך, אל תזלזל ב'You're Beautiful'. וגם לא באברהם פריד אהובי, אני עוד אכיר לך אותו בהמשך, הוא היה שם קודם."

הדרך לצפון עברה בקלילות יחסית, המוזיקה והשיחות זרמו בטבעיות. ברגע שהגענו לצימר – מתחם כפרי קטן מוקף צמחייה ירוקה נגלה לעיננו – היה ברור ששנינו קצת נרגשים. פעם ראשונה שאנחנו באמת לבד, בלי הסחות דעת, בלי מסכות. רק אנחנו.

המארחת יצאה לקראתנו, קראו לה רות, אישה מבוגרת, חייכנית עם פנים מאירות ותווי פנים עדינים. היא הובילה אותנו לחדר. "זה הצימר שלכם," היא אמרה, פותחת את הדלת, "אם תצטרכו משהו, תתקשרו אליי, אנחנו משתדלים לא להפריע."

ברגע שנכנסנו פנימה, התפרץ לו רגש מוזר של חוסר מילים. החדר היה חמים ומזמין – עץ כפרי, חלונות גדולים עם נוף ישיר ליער, מיטה ענקית עם מצעים לבנים רכים, ג'קוזי פינתי עם נרות מסודרים לידו, ואפילו בקבוק יין שחיכה לנו על השולחן.

"וואו," לחש מייקל, מתבונן סביב, "זה... זה ממש יפה."

"כן," אמרתי, מתאמץ להסתיר את ההתרגשות שהציפה אותי. "זה לא נראה כזה גרוע, נכון?"

מייק חייך אליי, מבטו מתפעל. "לא, זה מדהים."

שנינו התחלנו לפרוק את הדברים שלנו בשקט, אבל היה ברור שאף אחד לא באמת עסוק בתיק שלו. מדי פעם העיניים שלנו נפגשו, עם אותו חיוך קטן ומבוכה שמזכירה את הימים הראשונים של משהו חדש ומרגש.

"בא לך?" פתחתי שקית תפוציפס חריף אש. "מזל שעצרנו לאכול משהו בדרך, כי אני לא רואה שיש נפש חיה באזור הזה".

התיישבנו יחד על הספה מול החלון. בחוץ, עצים ירוקים נכנעו בעדינות לרוח, כמו מזמינים אותה ללטף אותם. קרני השמש האחרונות, שנסוגו לאיטן, צבעו את החדר בגוונים של זהב עמום, והצללים שעל הקירות דמו לריקוד איטי ומעודן. הרגשתי כאילו הטבע כולו זז בקצב הנשימות שלנו, כאילו גם הוא מבין שמשהו מיוחד קורה כאן.

"אני לא מאמין שאנחנו פה," אמר מייקל בשקט.

"אני גם," הודיתי. "זה מרגיש... שונה. טוב. נכון."

הוא הביט בי, עיניו רכות ומלאות היסוס קל, כאילו הוא שוקל אם להגיד משהו או לשתוק.

"מה?" שאלתי, מחייך אליו.

"כלום," הוא השיב, מחייך לעצמו. "פשוט... תודה."

"על מה?"

"על זה שאתה אתה. ועל זה שאתה פה איתי."

ליבי החסיר פעימה. מבלי לחשוב פעמיים, התקרבתי אליו ולחשתי: "תמיד איתך."

מייקל נשען קדימה, קרוב יותר, ושם את ידו על ידי. זה היה רגע שקט, כמעט מקודש. לא היה צריך מילים, לא הייתה דרמה. רק שנינו.

האווירה בצימר התעבתה כמו ענן סמיך של ציפייה. השקט של הצפון, מופר רק על ידי רחש עדין של עלים מחוץ לחלון הפתוח, הדגיש את הרגע. מייקל ישב בקצה המיטה, נרגש אבל בשליטה, כאילו מנסה לקרוא אותי דרך המבטים הקטנים והשתיקות שלנו.

"אני לא יודע אם אתה מבין," אמר לבסוף, מבטו מרצד ביני לבין הסדינים. "אבל זה מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שלי." הוא כמעט לחש, "זה לא"

"באמת?" הופתעתי מעט, מתיישב לצידו. "אז למה אתה מתנהג כאילו זו כן?"

"כי... אף פעם לא היה לי משהו כזה. אף פעם לא הרגשתי שזה מגיע ממקום אמיתי. בדרך כלל זה פשוט קרה... מין בלי משמעות, לא רוצה לדבר על זה."

המילים שלו פגעו לי בבטן הרכה. "הפעם נעשה את זה כמו שצריך," חייכתי אליו. "נגרום לזה להרגיש כמו שזה צריך להרגיש."

הוא הביט בי, בעיניים שקטות אבל מלאות אמון. "אני סומך עליך," הוא אמר ברוך.

נזכרתי במפשעות המגולחות שלי. מאז אתמול, כל שעה עגולה, אני נושא תפילה לבורא עולם שיצמיח לי שם שוב שיער ושאחזור למצב הטבעי שלי. אני פשוט לא אוהב את מה שאני רואה במראה. חוץ מזה שהזין שלי נראה פתאום גדול יותר, כל העניין מרגיש לי חסר חספוס.

פחדתי כל כך מהרגע שבו אולי אצטרך להוריד את המכנסיים, אולי בגלל זה ניסתי לדחות את המועד.

השבת תכף נכנסת. הדלקתי נרות שבת, כשהוא עומד לצידי. "מייק, אתה יודע שאחרי שמדליקים נרות אפשר לבקש מאלוהים בקשות לכל השבוע?" שאלתי. הוא כיסה את פניו בשתי ידיו והתחיל למלמל בשקט את בקשותיו. במקום להתפלל בעצמי, מצאתי את עצמי מכסה את פניי גם כן, אבל מציץ אליו מבעד למרווח שבין האצבעות.

הוא כזה חמוד, חשבתי לעצמי. אלוהים, תעשה טובה, תקשיב למה שהוא מבקש. סהאתו!

כשסיים, יצאנו לטיול קצר מחוץ לחדר. נדמה לי שכל שאר הבקתות היו ריקות. שקט מוחלט. לא נשמעה אפילו נפש חיה סביבנו. כאילו העולם עמד מלכת.

התלבטתי ביני לבין עצמי איך להתקדם מכאן – האם להיות ישיר, או אולי דווקא מתחשב?

מייקל לא הראה שום סימן ברור. הוא עמד לידי, הלך לידי, ואפילו ישב לצידי, אבל עדיין לא הצלחתי לפענח מה עובר עליו. גם כשהנסיעה הייתה מתישה והשמש כבר שקעה, לא הצלחתי לחשוב על שינה. 

"רוצה לשמוע קידוש, מייק? אני לא מתכוון להפוך אותך לדתי, כן? אני יכול לעשות את זה לעצמי," אמרתי.

להפתעתי, הוא הנהן בהתלהבות. "לא, מה פתאום! אני אשמח לשמוע. הרבה זמן לא שמעתי."
הוא הניח את ידו על ראשו, כאילו הייתה זו כיפה דמיונית, ואמר בחיוך: "אני מוכן."

הרצתי את הקידוש, ואחר כך שתינו מהיין שהבאתי מהבית. גם ארוחת שבת הזמנתי מראש מקייטרינג ליד הבית – אכלנו אותה בכלים חד-פעמיים.

כשסיימנו לאכול, מייקל קם ואמר: "אני נכנס להתקלח." לפני שהספקתי להגיב, הוא כבר נעלם מאחורי הדלת.

באמת שהייתי אובד עצות. איזו בחירה גרועה הייתה לבוא לכאן לשבת, חשבתי לעצמי. שכבתי על המיטה, זרועותיי פרושות לצדדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

אחרי זמן מה מייקל יצא מהמקלחת, עטוף רק במגבת. "אני לא רגיל להתלבש במקלחת," הוא אמר בשקט.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גופו החשוף.


מייקל עמד שם, מעט נבוך אבל נינוח במפתיע, כאילו הוא כבר רגיל למבטים. המגבת הלבנה שעטפה אותו בקושי הצליחה לכסות את מותניו. העור שלו היה לבן וחלק, כמעט זוהר לאור הנרות הדועך בפינת החדר.

הגוף שלו היה שרירי, אבל לא כזה של חדרי כושר מוגזמים. השרירים שלו היו מתוחים בדיוק במידה הנכונה, כתפיים רחבות, זרועות עבות וחזקות, וחזה רחב עם שקע קל במרכזו, כאילו הטבע עצמו עיצב אותו בקפידה.

העיניים שלי טיילו מטה,לא היו לו קוביות בבטן, והמגבת קצת מסתירה, אני מושך את המבט וקולו מעיר אותו כמו מתוך חלום.

"אה..." הוא גירד קלות בעורפו, מנסה להסתיר את חוסר הביטחון שנראה כאילו כמעט לא שייך לו. "זה... זה לא מפריע לך, נכון?"

חייכתי, מרגיש את הלב שלי דופק כמו תוף גדול. "לא, בכלל לא..." עניתי, אבל הקול שלי בקושי נשמע.

רציתי להגיד משהו נוסף, אולי להעיר איזו הערה קלילה כדי לשבור את המתח, אבל המילים נעלמו. המראה שלו היה כל כך מרהיב וכל כך... פשוט. זה היה הוא, נטול מסיכות, בלי כפתורים מכופתרים או מעילים גדולים שיסתירו אותו.

"אני... אמצא בגדים," הוא אמר לבסוף, מחייך חיוך קטן שהפך אותו, איכשהו, לעוד יותר יפה.

"אל תמהר," עניתי, החיוך שלי מתרחב בלי שאוכל לשלוט בזה. "אתה נראה... מושלם ככה."

הוא צחק קלות, מסמיק, ואז הסתובב, המגבת נעה קלות עם תנועתו, משאירה אותי עם תחושה ברורה אחת: אני רוצה אותו, עכשיו.

כשהמגבת כמעט נשמטה ממותניו, מייקל הרים יד אחת כדי ליישר אותה, והתנועה הזאת גרמה לשרירי הזרוע שלו להתבלט בצורה מושכת. הבחנתי בבטן שלו, לא שטוחה כמו של דוגמן, אבל עם קימור עדין שהוסיף לו מין אותנטיות כובשת. לא מושלם, אבל זה מה שהפך אותו ליותר מדי מושלם בעיניי.

"מייקל," קראתי לו, בלי לחשוב יותר מדי. "תבוא רגע."

הוא הסתובב, קצת מסוקרן. "מה?"

"סתם... אתה יודע," אמרתי, מרגיש את הלב שלי פועם מהר. "אני פשוט לא יכול להפסיק להסתכל עליך."

הוא הסמיק עד קצה אוזניו, צוחק קלות, ונשען על דלת המקלחת, שעדיין הייתה מלאה באדים חמימים. "אתה משוגע."

"משוגע עליך," עניתי, והדחף לקום מהמיטה התגבר.

נעמדתי, מרגיש את הרצפה הקרה תחת כפות רגליי. צעדתי לעברו בצעד אחד החלטי. הוא הביט בי במבט מעט מבוהל, אבל גם מסוקרן, כאילו מתלבט אם לברוח או להישאר.

"אני לא נושך," אמרתי בצחוק קל, ואז הושטתי יד ונגעתי קלות בלחיים שלו, בזיפים השורטים.

הוא עצר את נשימתו, מביט בי ישר בעיניים, והמבט הזה חיזק אותי. התקדמתי עוד חצי צעד, היד שלי גלשה מהלחי שלו אל הכתף, מרגישה את השריר שמתחת לעור החלק שלו. "אתה באמת... פשוט מושלם," לחשתי.

"תודה, אבל אני לא," הוא אמר בקול שקט, המבט שלו יורד לרצפה.

"אתה כן," עניתי בתקיפות. ואז, בלי לחשוב יותר מדי, התקרבתי ונישקתי אותו.

הוא נענה מיד, הפה שלו רך ונעים, והמגבת שלו נלחצה קלות אליי. הידיים שלו, החזקות כל כך, תפסו את מותניי, משכו אותי אליו כאילו הוא לא רצה לתת לי ללכת. איזה כיף זה אחיזה של גבר כזה.

"אני חייב להודות," הוא אמר בין נשיקות, "שלא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר."

"מי אמר שזה מהר?" השבתי לו בנשיקה נוספת, ושמתי לב שהידיים שלי כבר משוטטות על גבו, מגלות את כל מה שהחולצה הסתירה תמיד.

בשלב מסוים הוא נסוג מעט, מביט בי שוב באותו מבט מבויש אבל בטוח יותר בעצמו. "אתה מתכוון...?"

"כן," עניתי, מפזר את כל הספקות. "אבל רק אם אתה מוכן."

"אני מוכן," הוא אמר, הקול שלו רציני אבל מלא ברוך.

משכתי אותו לכיוון המיטה, מרגיש איך החום מתגבר ביני לבינו. כשהגענו למיטה, התיישבתי קודם, מושך אותו אחריי.

"אני רק מזהיר," אמרתי בצחוק קל, "שהייתי אצל הקוסמטיקאית אתמול... ואתה בטח הולך לצחוק עליי."

"מה עשית?" הוא שאל, מופתע.

"הסרת שיער," עניתי, מסמיק אבל גם מגחך. "אל תשאל למה. זה היה רעיון גרוע."

הוא הביט בי, ואז צחק, אבל לא בצורה מביכה. "אל תדאג, אני אבדוק מקרוב," הוא אמר בשובבות, וזינק עליי כאילו לא יכול היה לחכות.

הידיים שלו טיילו על גופי, ואני הרגשתי כל מגע כאילו היה חשמל. "מייקל," לחשתי, כששנינו כבר קרובים מדי כדי לחשוב. "אני מרגיש בחלום."

"גם אני," הוא ענה בשקט, אבל המילים שלו נבלעו במה שהגיע אחר כך.

כשידי נחתה על בטנו של מייקל, הוא קפץ בפתאומיות, כאילו נגעתי בעור חשוף על אש לוהטת.

"סליחה," הוא מלמל במהירות, מתרחק טיפה, מביט בי במבט חצי מתנצל וחצי מתוח.

"מה קרה?" שאלתי, מניח את היד שלי לאט על הירך שלו במקום שבו חשבתי שירגיש בטוח יותר. "עשיתי משהו לא בסדר?"

"לא, זה... שום דבר," הוא אמר, מנסה לחייך, אבל ראיתי את הקצוות הרפויים של חיוך מזויף.

"כלום זה לא תשובה, מייק," אמרתי בשקט, מנסה להוריד את המתח שפתאום מילא את האוויר. "אתה יודע שאם יש משהו, אתה יכול להגיד לי."

הוא נשם עמוק, מסתובב לרגע, כאילו מחפש משהו להגיד או לעשות. אבל אז הוא השיב את מבטו אליי. "זה לא קשור אליך. זה... פשוט, יש מקומות שאני לא אוהב שנוגעים בהם על ההתחלה.

ליבי החסיר פעימה, אבל החלטתי לא ללחוץ. "אוקיי," אמרתי ברוך, מלטף קלות את הירך שלו באגודלי. "אז לא ניגע שם. תכוון אותי. תראה לי איפה טוב לך."

הוא הביט בי, כאילו לא האמין שאני שואל את זה, ואז, במעין מהלך לא צפוי, הוא הניח את היד שלו על שלי. ולקח אותה לסיבוב על הבטן "זה בסדר! באמת! אל תדאג, זה יעבור לי, הנה תראה" הוא ליטף את בטנו עם ידיי.

מצד אחד לא רציתי לחפור ולהרוס את הרגע, מצד שני אני לא רוצה לעשות משהו שלא נעים לו."לא צריך לגעת בה, הכל בסדר. " אמרתי.

"אתה... מבין. לא רגיל לזה," הוא השיב בכנות, והיה אפשר לשמוע רמז של כאב במילים שלו.

"אני מבין," אמרתי, "אבל אני יכול להיות גם קצת אחר. לא עדין מדי, אם זה מה שאתה צריך."

מייקל נראה נבוך לרגע, אבל אז חייך, קצת מהוסס. "באמת?"

"ברור," עניתי, והתקרבתי אליו יותר. "אז תן לי להראות לך."

לקחתי יוזמה. הזזתי את הידיים שלי למותניו, משכתי אותו אליי קצת חזק יותר, מרגיש את שרירי זרועותיו נמתחים כתגובה. הוא הופתע, אבל לא התנגד. "אתה אוהב את זה ככה?" שאלתי בקול נמוך, לוחש באוזנו.

הוא רק הנהן, המבט שלו פתאום הפך בוער יותר.

התיישבתי, והוא מצא את עצמו חבוק בין זרועותיי, מותח את זרועותיו סביבי בצורה מגוננת אך מחבקת בו זמנית. הידיים שלי טיילו עכשיו בזהירות, אבל עם מגע חזק וברור, מסמנים גבולות שלא ניסיתי לחצות מבלי לשאול.

אני לא אשקר, הרתיעה שלו קצת הלחיצה אותי, הרגשתי נכשל שעשיתי משהו שהוא לא אהב. מצד שני לא רציתי לשחק משחק או לזייף הנאה, רציתי להיות שם באמת.

"תגיד לי מה טוב לך, מייק," אמרתי, עוצר לרגע כדי לאפשר לו לשלוט בקצב.

הוא נאנח, כאילו הפנים את זה שאני נותן לו את הכוח להחליט. "תמשיך," הוא אמר, אבל עכשיו היה בטון שלו משהו שהיה יותר מבקשה – זו הייתה פקודה.

והמשכתי, מתחיל לגלות את גופו בצורות חדשות, מתמקד במקומות שבהם הוא הרגיש נוח, לומד מה הוא אוהב ומה מעורר אותו. הרגשתי איך הגוף שלו מתחיל להשתחרר, איך הבהלה שהייתה בהתחלה מתחלפת בביטחון.

בין רגעי התשוקה שהלכו וגברו, שמרתי על קשר עין. הייתי שם בשבילו, והוא ידע את זה. זה לא היה רק מגע – זה היה רגע שבו למדתי להכיר אותו באמת, בין המורכבויות והחששות, ולתת לו מקום שבו הוא יכול להרגיש בטוח, נאהב, ובשליטה מוחלטת.

"אני רוצה אותך בתוכי" הוא אמר בלחש.

"לא שמעתי," נהנתי לחשוב שהוא יאמר את זה שוב.

"אני רוצה אותך בתוכי" הוא אמר בקול גבוה יותר.

הצמדתי את פניי לפניו ולחשתי "אני לא שומע, באמת.. תדבר ברור. " לקקתי לו את אוזניו, התנוך מאחורי הצוואר. הוא התפתל ואמר באנגלית רפויה ובנשימות כבדות "אני רוצה אותך הראל, אני רוצה להרגיש אותך, אני רוצה שתחדור אליי, בבקשה". קולו התחנן.

עדיין הייתי עם הבוקסר עליי, האיבר שלי נלחץ כנגד הבד, בקושי נושם, כל כך התביישת להוריד אותו והתפללתי לאלוהימה שהוא לא ישים לב.

הוא שלח את ידו אינסטינקטיבית והכניס אותה מתחת לבוקסר שלי "יש לך קונדום?" הוא שאל את השאלה הכי מיותרת שיש. הרי ברור שזה הדבר הראשון שארזתי למסע הזה. 

אם הזין שלי לא היה עומד בוודאי שהייתי עונה "אופס, שכחתי". אבל באמת שיש זמנים שבדיחות הדעת נעלמת.

"לאן אתה ממהר מתוק?" אפשר לפני קצת להתענג עליך?" אמרתי והעפתי את המגבת ממנו, הוא הסמיק והלחיים שלו הפכו לורדרדות. נשקתי לו לכל גופו, מצצתי כל פיסת עור. הוא כזה טעים. והישבן שלו כזה חמוד וקטן, מעולם לא ראיתי ישבן כל כך קטן, אם הוא מכווץ אותו הוא כמעט נעלם.

כשמייק נוגע בי, זה משהו אחר. אני מרגיש מגע גברי שלא הרגשתי עד היום. ראשית הוא יותר חזק ממני בוודאות. אומנם בגובה אנחנו דיי דומים, אבל הוא יותר רחב. מספיק להסתכל על הבדלי הגופות בנינו לשניה אחת בלבד, ולהבחין מיד שאם הוא רוצה להרים אותי הוא יכול לעשות את זה ביד אחת. כשהוא אחז בי, הרגשתי את התשוקה שלו בכל נגיעה. הוא התייחס אליי כמו אל חרסינה שצריך להזהר עליה.

בשניה שהוא הכניס ליד מתחת לבוקסר משחרר את האיבר שלי לנשום, הרגשתי איך הדם עובר לי מהקודקוד עד קצות האצבעות. כל נים ונים מתמלא בדם והלב פועם בקצב מדוייק. הרשתי לעצמי להשען אחורה ולקבל גם בלי רק לתת. הנשימות שלי הלכו ונעשו כבדות, הרגשתי שהגוף שלי מתמתח כמו קפיץ שתכף ישתחרר.

ואז שמעתי אותו לוחש לי באזון "נו, עכשיו אתה כבר מוכן לזיין אותי?"

ועוד איך שהייתי מוכן.

זה היה כמו ריקוד מושלם בין שני אנשים שהשלימו אחד את השני בצורה מדויקת. אני הובלתי, אבל מייקל לא היה פסיבי כפי שציפיתי – הוא הגיב לכל נגיעה, כל נשימה, כל תנועה שלי.

"אתה בסדר?" שאלתי כשנעצרתי לרגע, בוחן את פניו.

"כן," הוא לחש, מחייך בעדינות. "תמשיך... בבקשה."

האופן שבו הוא ביקש גרם לי להרגיש כמו הדבר הכי נכון בעולם. המשכתי, נותן לכל חלק בגוף שלי להיות חלק מהחוויה שלנו.

בסיום, כשהיינו מותשים ושקטים, שכבנו יחד על המיטה. גופנו הסתבך זה בזה, הנשימות שלנו השתלבו בקצב אחיד.

"זה היה... מושלם," הוא אמר פתאום, כאילו לעצמו.

"כן, זה היה," עניתי, מביט בתקרה באושר. "ואתה יודע מה? אני חושב שזה רק ההתחלה."

הוא הסתובב אליי, הניח את ראשו על החזה שלי, ולחש, "אני מקווה."

"אני יודע," עניתי בביטחון, וליטפתי את שערו עד ששנינו נרדמנו בתוך החיבוק הזה, כמו שני חלקים שלם שמצאו זה את זה.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<