חלק 10 כ"ד- למה רק בנות צריכות לדאוג לאסתטיקה? 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

לא ממש הבנתי איך בוחרים צימרים או מקומות אירוח אחרים. אני די מפונק, ולרוב לא טורח לחפש – דברים פשוט מגיעים אליי לבד. הטיולים שלי הם לרוב ספונטניים לחלוטין. למשל, פעם ראיתי בעלון שבת הצעה מפתה: שלושה ימים באילת, הכל כלול – אוטובוס מבנייני האומה, פנסיון מלא, ואפילו הנחות לאטרקציות באזור. ההצעה הייתה מיועדת לאברכים וגברים חרדים, אבל זה ממש לא עצר אותי.

מיד ניגשתי לערן ואמרתי בהתלהבות: "תקשיב, יש דיל מטורף! יאללה, בוא ניסע לאילת!"

ערן נלחץ: "מה? אתה רציני? זה מיועד לגברים נשואים! הם מחלקים את השבוע – קודם כמה ימים לנשים, אחר כך למשפחות, ורק בסוף לגברים. בגלל שזה שלושה ימים לכל קבוצה, יש כאלה שמנצלים את זה עד הסוף – חצי עם המשפחה וחצי לבד..."

אבל אני התעקשתי: "תקשיב, התקשרתי אליהם. אמרתי שאני ואברך נוסף, חבר לכולל רוצים להצטרף. אף אחד לא באמת יבדוק לנו את הכתובה... נגיד ששנינו נשואים לפרגיות נחמדות, ונשתלב בנוף."

ערן התגלגל מצחוק: "אתה לא נורמלי, הָרִי! אתה יודע את זה?"

אני בהחלט יודע איך לשכנע, וכך, אחרי כמה שבועות, מצאנו את עצמנו במלון מפנק באילת, שסגרו במיוחד למגזר החרדי. הנסיעה לשם הייתה חוויה בפני עצמה: אוטובוס תיירים עמוס באברכים עם זקנים ארוכים, בטיול נדיר מחוץ לשגרה. חלקם החזיקו ספרים שקועים בלימוד, אחרים עטו אוזניות והאזינו כנראה להרצאות או למוזיקה חסידית, בעוד קבוצות קטנות שוחחו או צחקו ביניהן. האווירה הייתה חיובית, אפילו קצת חגיגית, אבל אני? הרגשתי כמו אורח מעולם אחר – חיוך קל בזווית הפה מול הסצנה שנראתה קצת צולניקית בשבילי.

ובכל זאת, זה התאים לנו: בריכה נפרדת רק לגברים, אוכל כשר למהדרין, שירותי דת,  והכי מצחיק – הייתה אפשרות לבחור אם לשכור חדר בודד במחיר רגיל, או חדר זוגי במחיר מוזל. כמובן שאמרנו שאנחנו חברים לכולל שרוצים לחסוך בעלויות והצטוותנו לחדר זוגי אחד.

זה באמת היה נופש מעולה! מעבר להשתוללויות ה'קטנות' על המיטה, גם הצלחנו לטבול כל היום באמבטיה שבחדר – סוג של פיצוי על האמבטיה המשותפת מהפעם הקודמת – הספקנו גם לעשות המון דברים. צללנו עם דולפינים במים הצלולים, נסענו ברייזרים בדיונות שמסביב, עלינו על בננות בים, ביקרנו במוזיאון האשליות, והצטלמנו בלי סוף. אני חושב שזה אחד הטיולים הכי מלאים ומנוצלים שעשיתי בחיי. לא היה רגע דל. שנינו היינו באנרגיה טובה ומרוצים. 

בפעם אחרת, ביום בהיר, החלטתי שבא לי לראות את המרינה בהרצליה. פשוט קמתי ואמרתי, "יאללה, נוסעים". לקחנו אוטובוס לשם, והנסיעה הייתה די מתישה – הפקקים לא נתנו מנוח, ורכב היה יכול לחסוך לנו את הסיוט הזה.

אבל בסוף הצלחנו להגיע ליעד בשלום. עלינו על סירה לסיבוב קטן במרינה, אכלנו במסעדה עם נוף לים, ואפילו קפצנו לקניון האאוטלט המפורסם שם. יום פשוט ומוצלח.

והנה שבת הבאה מתקרבת. ערן הודיע שהוא נוסע לבקר את סבא וסבתא שלו. זה היה מושלם מבחינתי – הזדמנות לצאת עם מייקל יחד, בזמן שאני רגוע שערן לא ירגיש בודד. 

ברגע שחזרתי הביתה מהפגישה עם מייק, ניגשתי למחשב והתחלתי לבדוק מה חשוב לדעת לגבי מציאת מקום לנופש זוגי.

מיד נשאבתי למבול של מידע. יש כל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה סגנונות,  בתי מלון, מלונות בוטיק, מלונות רומנטיים, חדרים לפי שעה. אני לא מהטיפוסים שחוקרים עד אין קץ. החלטתי פשוט להיכנס לאתר דילים פופולרי ולראות מה יש בגזרת הצימרים שמוצעים באתר.

בתוך חמש דקות מצאתי דיל לאחד מחמישה מקומות המוצעים באתר, הדיל תפס לי את העין. בעיקר כי מדובר בצימר חלומי קרוב לטבריה, מספיק רחוק מירושלים כדי להרגיש שיצאנו, עם חדרים מהממים ומאובזרים, ג'קוזי בחדר, בריכה מחוממת משותפת לביקתות כולן, ערסלים, נוף פסטורלי, וחצר ירוקה שכולה שלווה, ארוחת בוקר ישראלית ובעיקר תמונות מזמינות.

התקשרתי לבדוק שהמקום אכן פנוי לפני שאסגור את הדיל. "היי, אפשר להגיע אליכם בשבת הבאה?" שאלתי קצת מהוסס. מהעבר השני נשמע קולה האדיב של בעלת המקום: "רגע, אני בודקת ביומן." שמעתי דפים מרשרשים, היא עברה על פנקס ידני ולא ממוחשב.  "כן, שבת הבאה פנוי," היא ענתה קצרות. "לסגור לך? לזוג? כניסה ביום שישי בשעה 13:00, יציאה בשבת בשעה 12:00."

"אני מבין," אמרתי, "אבל זה פחות רלוונטי לי כי אני דתי."

היא לא היססה והשיבה באדיבות: "אין בעיה, אתה יכול להישאר עד מוצאי שבת בתוספת סכום סמלי."

חככתי בדעתי, ואז ידעתי שהשאלה הבאה שלי עומדת להישמע קצת מוזרה, במיוחד לאור הבקשה הקודמת. "אני יכול להגיע לצימר עם גבר?" שאלתי בזהירות.

יכולתי לשמוע שהיא מחייכת דרך הטלפון. "חמוד, תרגיש בנוח," היא ענתה, "אנחנו מקבלים יפה את כולם."

הייתי קצת נבוך. בטח היא חושבת שאני מגיע עם בחור שאני מחביא מכולם. אבל ניחמתי את עצמי במחשבה שזה לא באמת משנה – אני לא מתכנן להיות חבר שלה לנצח והיא מתגוררת במרחק רב ממני. סגרנו על תאריך ומיד קניתי את הקופון.

ערן ידע שאני ומייקל מתכננים לעשות את השבת הזו יחד. הוא החליט להראות דאגה בדרך הכי ערנית שלו – עם עקיצה. "הָרִי, תגיד לי, אתה רציני? זה באמת יהיה הפעם הראשונה שלך איתו, או שאתה עובד עליי? אין מצב שהתאפקת עד עכשיו!" הוא ירה לעברי בחיוך ערמומי.

"נשבע לך, לא קרה כלום," עניתי במהירות.

ערן, בלי להתבלבל, החליט להעלות את רמת הדיון. "יואו, תקשיב, הָרִי, אם זה באמת המצב שלך – כנראה המצב שלך שם למטה גרוע." הוא עצר לרגע ואז פתח ברעיון הכי מפתיע ששמעתי ממנו עד עצם היום הזה: "מה אתה אומר שנלך לעשות הסרת שיער?"

הוא אמר את זה בשיא הרצינות, כאילו מדובר בבילוי לגיטימי לחלוטין.

"תגיד לי אתה דפוק? אתה רציני? מה, הסרת שיער? קודם כל, אני לא שעיר. שנית, למה?!" לא הבנתי את ההצעה המוזרה. "נו, תקשיב, אתה הולך להיות שם פעם ראשונה איתו, הוא בכלל לא ישראלי, בטח מקצוען שכבר היה עם מלא גברים לפניך. אתה בכלל לא יודע מה הוא אוהב ומה לא, אז תבוא חלק, נקי – אני אומר לך שהוא יעוף על זה."

התגלגלתי מצחוק. "מאמי, פשוט תגיד שבא לך לנסות ואני אבוא איתך! אני לא צריך ולא רוצה לעשות את זה!"

ערן התמם. "לא, אני לא רוצה! אני אומר את זה בשבילך, אבל אם תעשה את זה אז גם אני אעשה! למה רק בנות צריכות לדאוג לאסתטיקה? אפשר לנסות, אולי בירושלים אין, אבל בתל אביב בטוח יש," הוא אמר ודחף את הפלאפון שלי לידיי. "נו, תבדוק, תבדוק!"

בדקתי בשביל הקטע – וואלה, איזה אנשים משוגעים יש! שעווה לבטן, בית שחי, גב, כתפיים, ידיים, נחריים, אצבעות... אימאלה, הרשימה  כל כך ארוכה ולא נגמרת. הרגשתי שאני נכנס לחרדה רק מלקרוא אותה. וערן מביט בפניי המובעתות ומתגלגל מצחוק.

"נו, בוא נלך!" הוא קרא. "יש לך רק מחר, תתפלל שהם פתוחים מחר!"

התקשרתי בשביל הצחוק. מעבר לקו נשמע קול נמוך ומעט צרוד, במבטא רוסי כבד: "מכון קוסמטיקה ואיפור שלום, מדברת יוליה." התאפקתי לא לצחוק. "היי, קוראים לי יצחק, אתם עושים מפשעות לגברים? ככה לדלל שיראה סקסי?" היא צחקה. "כן יצחק". ואני המשכתי: "אפשר לבוא מחר בצהריים, שני גברים?"

היא ענתה בשיא הרצינות: "כן, אפשר, בשעה ארבע בדיוק. בסדר?"

"שנייה, אני אתייעץ עם חבר," אמרתי, וכיסתי את הפומית בידי. "ערן, מה אתה אומר?" הוא צחקק בהנאה כמו ילד קטן, ואני המשכתי: "אתה יודע שאישה עושה את זה, נכון?"

הוא צחק: "נו, אמרת לה שקוראים לך יצחק, נכנס, נסיר, נצא ונברח, ואף אחד לא ידע כלום. היא אשת מקצוע! אז לא נראה לי שיש בעיה עם זה, זה לא שאנחנו הולכים להכיר אותה."

"הלו? הלו?" קולה נשמעה מחפשת תשובה. "כן, כן," אמרתי, "אנחנו נגיע מחר!"

ביום המחרת נסענו לתל אביב.

הגענו לבניין מגורים שנראה כאילו נשכח מאחור בזמן. הקירות המתקלפים והחזית המתפוררת זעקו שהם זקוקים נואשות לפרויקט תמ"א שיחזיר להם מעט כבוד. על דלת הכניסה לבית היה שלט ורוד ומצועצע שעליו נכתב באותיות מתפתלות: "יוליה קוסמטיקה ואיפור" – כאילו מישהו ניסה להוסיף צבע וחיים, אך במקום זאת רק הדגיש את הדלות שמסביב. אני וערן החלפנו מבטים קצרי רוח, דחפנו את הכיפות לכיס בעדינות כאילו היו ראיות מפלילות, ונקשנו על הדלת, מרגישים לפתע זרים בעולמה של יוליה.

את הדלת פתחה אישה כבת 45, פניה חמורות סבר ושיערה האסוף בקפידה נמתח לאחור כמו שומר על משמעת נוקשה – אפילו שיערה לא זזה ממקומה. מבע פניה היה רציני, כמעט צבאי, והיא פלטה בלקוניות: "בואו, כנסו. מי ראשון?" קולה היה חד וענייני, לא משאיר מקום לשאלות. הצבעתי מיד על ערן, כאילו מסגיר אותו בשתיקה רועמת. ערן, המום, לחש לעברי: "הרי, אתה בא איתי! אין מצב שאתה משאיר אותי איתה לבד!"

נכנסנו יחד, או אולי נגררנו פנימה. ערן, מתוח כולו, הפשיל את מכנסיו בחשש, ואני, כמו חבר נאמן – או אולי שותף לפשע – אחזתי בידו בעידוד. בכל תלישה הוא לוחץ לי על היד בעוצמה, עוצם עיניים בכוח, כאילו אם לא יראה את הכאב – הוא לא יתקיים. לא מילה אחת יצאה מפיו, רק שתיקה שנאבקה שלא להפוך לצרחה.

"אוקיי, זה לא כזה נורא," חשבתי לעצמי.

כשהגיע תורי, עליתי במהירות. נוזל חמים של שעווה כיסה את עורי ואז, במשיכת שיער, הרגשתי שכל גופי בוער  ועולה בלהבות. נשמתי עולה ויורדת, תלויה בין שמים לארץ, וממצב שכיבה זינקתי למצב ישיבה. כשהסוודר הלבן שלי טובל במהירות הבזק בתוך דלי של שעווה. "איייייייייייייייייייייייייי!!!!!!! אימאאאאאאאאאאאאא!!!" צרחתי. "ערן, אתה לא נורמלי, זה כאבי מוות!"

יוליה נבהלה. "יצחק! תשכב מיד, תראה מה עשית, כל הסוודר שלך שעווה!" היא פקדה עליי בעיניים קשוחות. אבל באמת לא יכולתי לסבול. מה זה הסיוט הזה ולמה אנשים עושים את זה לעצמם? ואם יש גיהנום, אז העינויים שם הולכים ככה עם הסרת שיער. ואני עוד לא שעיר והשיערות שלי לא עבות וקשות. מה עוברים אלו השעירים באמת?

ערן התאפק לא לצחוק, ובארשת פנים רצינית ומבוהלת מיוליה אמר: "יצחק, בא נסיים עם זה, תן לי יד!" ואני חושב: "נשמה, אני לוחץ לך על היד, אני יכול בטעות לשבור לך את כל העצמות בכף היד! אין לי אחריות!! " אז תפסתי בצידי המיטה ועברתי מוות קליני לעוד כמה פעמים. שילמתי לגברת וחשבתי: "אימאלה, אנשים אשכרה משלמים שיתעללו בהם!".

רצתי החוצה אדום ומתנשף. "ערן, פעם ראשונה ואחרונה שאני מקשיב לך יא חתיכת אדיוט, הרגת אותי עם השטויות שלך! מעדיף להיות קוף ולא לעבור את העינוי הזה לעולם!"

ערן המשיך להתפוצץ מצחוק, "זה באמת כואב, אבל למה אתה מגזים ככה?"

"אני? מגזים?" עניתי, "נשמה, הרגשתי איך הנשמה שלי יוצאת מהגוף. הכל נהיה שקט כזה, כאילו עצרו את כל הרעש סביבי. ראיתי את האור הלבן בוהק בעיניים, כמו פנס ענק שאומר לי 'בוא, בוא'... ראיתי את הבבא סאלי, הוא הביא לי אולטימטום, לחזור לחיים או למוות להכנס ישר לגן עדן, אבל החלטתי לחזור רק כדי לפוצץ לך את הצורה!"

ערן לא הצליח להפסיק לצחוק: "יאללה, מחר אתה הולך להיות כמו כלה ביום חופתה! אתה תודה לי!"

"אימא שלך כלה!" התרככתי בצחוק. "ומי באמת הולך ליהנות מהזין החלק שלך מחר?"

הוא התרצן ואמר, "כנראה רק אני!"

חייכתי: "לחפש לך מישהו? מישהי?"

הוא הסתכל עליי עמוק לתוך עיניי "תפסיק, אני לא כמוך, אני לא יוצא עם גברים!" 

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<