בשביל ישראל, הוא ואני נעשה הכול.

 "מאמי, אתה לא מבין מה קרה... יש בלגן בישראל," הוא אמר לי, והפחד בקולו היה ברור כמו הכאב הבלתי נמנע שמחכה מעבר לדלת.

אני יודע איך זה. ישראל. אותו מקום קטן במזרח התיכון שכל העולם עוקב אחריו. מקום שבו חיי שגרה ופיגועים נשזרים זה בזה כמו חוטים בלתי נראים, עד שלפעמים כבר לא יודעים להבחין בין מציאות לסיוט. כולנו שם לימודי פיגועים. כולנו שמענו על האיש ההוא עם החיוך שלא יחזור הביתה, על הזוג ההם שחיכו בתחנה לאוטובוס שכבר לא יגיע. הכאב הפך למובן מאליו, משהו שחיים איתו כמו עם האוויר – קשה ומחניק לפעמים, אבל נושמים אותו בכל זאת.

אבל הישראלים, יש להם איזה קסם מיוחד. הם יודעים איך לסנן את הכאב, איך להמשיך הלאה, איך לדפדף בשקט ולהעמיד פנים שזה לא נוגע בהם. קוראים לזה "חוסן נפשי"

אני זוכר את היום ההוא בירושלים. חזרתי מהעבודה, הגעתי לגשר המיתרים. אז בדיוק הוא התקשר אליי:

"איפה אתה? נו, אתה בא? אני מחכה לך כבר חצי שעה בתחנה של הדוידקה. תגיד לי שאתה באזור, אני אעלה על הרכבת ונמשיך משם."

הייתי עצבני. "יואו, תקשיב, נמאס לי כבר מהעיר הזאת! פקקים, שיפוצים כל הזמן! מה הקטע להחליף תחנת אוטובוס באמצע היום? טרקטורים, משטרות, הכול תקוע. מה יהיה?"

בעלי שתק רגע, אולי לא הבין איך כל כך מהר עברתי לכעוס. "אני מחכה לך, הראל. תזדרז, אל תשכח להודיע לי כשאתה מגיע."

הוא ניתק את השיחה, וכעבור דקה התקשר שוב. הפעם, הקול שלו נשמע אחרת, מבוהל.

"מאמי, אתה לא מאמין! היה פיגוע... בירושלים, ממש לידך! בדיוק איפה שאתה נמצא! אני בהלם! מזל שאתה בסדר... אתה מבין? הם לא החליפו את התחנה סתם – היא התפוצצה! הראל, אתה בסדר?"

לרגע אחד הכול דמם. הייתי אמור להיות שם. אם הייתי מגיע חצי שעה קודם, הייתי מתפוצץ לאלפי רסיסים. אלוהים שמר עליי באותו יום, התעכבתי בעבודה, יצאתי מהמשרד מאוחר מהרגיל. אנשים אומרים שזה גורל או השגחה פרטית. המטען התפוצץ דקה אחרי שאנשים עלו על האוטובוס, ולכן התחנה הייתה ריקה. אני הייתי אמור לרדת בה, ולעבור לרכבת הקלה.

אז הוא שוב מודיע לי שמשהו קרה, אבל אני מגיב באדישות.

"דיי, אין לי כוח לשמוע על עוד פיגועים."

הוא התקרב אליי. "מאמי, זה לא פיגוע רגיל. זה משהו גדול יותר. אולי כדאי שתדבר עם המשפחה שלך, תוודא שכולם בסדר."

פתחתי את החדשות. ומאותו רגע, לא סגרתי את הדף. במשך חודשים קראתי, שמעתי, דיברתי עם חברים, עקבתי אחרי כל ידיעה, מכל זווית – ימין ושמאל, רשתות רשמיות וטלוויזיה, טלגרם. הפכתי לבור סוד, שמקבל לתוכו את כל המידע בלי להפסיד אף פרט. לאט לאט, הראל השמח הפך למשהו אחר. הדאגה השתלטה. לא ישנתי. כל לילה חשבתי על ישראל. פתאום הבנתי שהחוסן שהיה לי בארץ מתפורר כשאני רחוק. מרחוק, הדברים נראים אחרת, אין את הבדיחות והדיבורים השחורים בעבודה, הדברים יוצאים מכלל פרופורציה.

בעלי ראה שזה עושה לי רע, ואני מכלה זמן בקבלת מידע, דיברנו על זה ויום אחד פשוט החלטתי – מספיק. הפסקתי לצפות בחדשות לגמרי. במקום זה, עברתי לראות סרטים וסדרות BL אסייתיות. הסיפורים המתוקים האלו הצילו אותי מהמציאות הכואבת בארץ. ברחו איתי למחוזות אחרים, רחוקים מהכאב של המשפחה, מהחברים שעוברים את זה כל יום.

מאז אני עונד מגן דוד גדול על הצוואר. בכל פעם שאני יוצא עם קאלה, הכלבה שלנו, אנשים עוצרים אותי:

"ואו, אתה יהודי? אתה מישראל?"

"כן," אני עונה בגאווה, ואז מגיעות התגובות שמכאיבות לי בלב:

"אנחנו כל כך מצטערים על ישראל, אבל זה ברור למה זה קרה... אחרי כל מה שהם עשו לפלסטינים."

הבורות בחו"ל היא קורעת לב. לפעמים היא מרגיזה, לפעמים היא מעציבה. הטלויזיה והרשתות חד צדדיות, ואני מוצא את עצמי מדבר שעות עם אנשים זרים, מנסה לשנות להם את התפיסה. מדבר בשפה שלהם, באופן דיי מקרטע לנושא כזה רציני, אני מסביר להם את המורכבות, את הכאב. לפעמים הם מקשיבים. לפעמים משהו זז אצלם. אחד ועוד אחד. ואני מבין שהפגנות לא עוזרות, שלטים לא משנים כלום. השיחות האלו, פנים מול פנים, הן מה שיכול להביא שינוי.

בעלי המתוק, האיש שלי, הוא אחר. הוא מדבר את השפה המקומית בשטף, יודע להסביר כמו היסטוריון אמיתי. מדבר לקהלים יותר רחבים. כשאני רואה שאני נתקע בשיחה ברחוב, כשאני לא מצליח להעביר את מה שאני רוצה להעביר, אני שולח לו הודעה:

"מאמי, תבוא לפארק, תציל אותי."

כעבור עשר דקות הוא מגיע. הוא לוקח את השיחה מהמקום שבו אני נעצר, ומדבר עם אדם זר מוחלט במשך שעה שלמה, כאילו כל חייו תלויים בו. הוא מספר לו על האסון שפקד אותנו, על האריות שאנחנו, על 1948 ועל איך הוא, כהומו, חי בישראל עם בן זוג, והעולם לא נפל עליו. לפעמים הוא מגזים, אבל אני אוהב אותו יותר באותם רגעים, כשהוא גאה כל כך בארץ שלנו.

לפעמים אני מקנא בפשטות שבה הוא מדבר על ישראל, על המדינה שעוד לא מתירה לנו להתחתן בה. אני, אגב, לא בטוח מה אני חושב על נישואין אזרחיים בכלל. אני בכלל לא בטוח שנישואין זה משהו הכרחי. אבל זה עדיין חשוב, איכשהו.

והיום...

היום אני ישן לבד.

בן הזוג שלי נסע לעיר הגדולה. יש טקס לזכר ה-7.10, הוא יפגוש מלא אנשים חשובים. הוא ינאם שם. ישכנע את המשוכנעים.

והוא יתעצבן, יתעצבן כי הוא שונא להצטלם עם אנשים זרים.

אבל בשביל ישראל, הוא ואני נעשה הכול.

הכול.