"קליפות"- יום כיפור 2024

 היום ראיתי סרטון של אושיית רשת – טיפוס מוחצן, נשי, לא שיש לי בעיה עם זה, רק הוא נראה לי אחד מלא "קליפות". אותו אחד, לדבריו, הגיע מהעולם החרדי, וזה הפך לסוג של דגל שהוא מנפנף בו בכל הזדמנות. אולי זה חלק מהמותג שלו. אני מניח שלא היו לו חיים מושלמים, אבל לפעמים יש לי תחושה שיש אנשים שעושים קריירה מלהיות "מסכנים," בעוד אחרים, שאני מעריך, מנסים לבנות קריירה בזכות מה שהם. את הסוג ה"מסכן" אני פחות אוהב, ולא כי הוא מכתים ציבור שלם, אלא בגלל שאני, כחרדי גאה, לא בטוח עד כמה הוא באמת היה חלק מהעולם הזה שהוא מתיימר לבקר.

אני עצמי נולדתי וגדלתי בעולם החרדי. הפעם הראשונה שנתקלתי באינטרנט הייתה בגיל 19, דרך הפלאפון. לפני זה? הייתי ילד שובב שגדל בלי מסכים – מטפס על עצים, ה"מלך" של הכיתה, זה שכולם רוצים לשבת לידו בטיולים, זה שהמורה לא הבין איך הוא מוציא מאה במבחנים כשהוא כל השיעור רק מקשקש או בורח החוצה. בהמשך, כשהגעתי לישיבה, הלמידה נהייתה יותר חופשית, אבל החוקים? נוקשים הרבה יותר. אני דווקא שוחה במסגרת כזו כמו דג במים. יש לי חיבה למסגרות ברורות, שאני יודע בדיוק מה מצופה ממני ומה השלב הבא.

אני זוכר, פעם רציתי לקנות גיטרה. היה לי רצון עז ללמוד לנגן, אז פשוט הודעתי לאב הבית שאני נוסע לחנות מחוץ לעיר. הוא נדהם. "אתה יודע שאסור לצאת מהעיר, נכון?" עניתי שאני יודע, אבל אני לא רוצה לשקר או שיחשבו שאני עושה שטויות. הוא היה בהלם וראיתי על פניו שהוא לא יודע איך להגיב לזה, "אני אצטרך להעניש אותך, הראל, למרות שאני מבין את הכוונה שלך."

לא ציפתי לאישור, יצאתי בכל זאת, והוא אכן העניש אותי בתורנות קטנה. וכך זה נגמר.

אז מצד אחד הייתי שובב ומקובל חברתית, ומצד שני צייתן להפליא. אם היו אומרים ללבוש מכנס בצבע ובגזרה מסויימת – הייתי לובש. לא התחכמתי, לא פרצתי גבולות, למעט אולי עניין קטן – אסור היה ללבוש חולצות טריקו. זה הציק לי, כי זה היה לי הרבה יותר נוח, אבל גם לזה דיי נשמעתי.

ואת הגיטרה ההיא, החרימו לי.

כשאני חושב על הפן הלימודי, אני לא יכול שלא לחייך. אהבתי ללמוד, אהבתי את החברותא שלי, את הוויכוחים, ה"שטייגען", את העומק של התורה, הגמרא, המשנה. עד היום, אני שולט בחומר שלמדתי אז, למרות שלא פתחתי ספרים שנים. למדתי שם ש"בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן". ובעולם הישן שלי היה לי בור מלא מים. ופתאום, כשאני שומע אנשים שמבקרים את העולם החרדי כולו – כאילו הכל שם היה שחור – זה מכווץ לי את הלב. אני יכול לספר על דברים רעים, כמו האונס שעברתי מצד בן דוד חרדי, אבל באותה נשימה, אני זוכר ש "תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא, מסברא טובה ברמב"ם?!"
יש לי אהבה מיוחדת לכלי יקר, אני חושב שאני מעריץ שלו, שפעמים רבות ראיתי שהוא גם פמיניסט בדעותיו. ובכלל – שלא נדבר על אהוב ליבי, זה שהייתי משלם הון לפגוש אותו, רבי עקיבא, שנפטר ביום כיפור, ממש היום.

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים"

ואני כאן, בנכר, עם אהוב ליבי.
ערב יום כיפור, אנחנו ממלאים את הבטן בארוחה דשנה, עולים לישון מוקדם מהרגיל, ו"עונש" אני מתעורר לפנות בוקר, בשעה חמש בדיוק. בשיא הערנות. הוא, כמובן, יכול לישון בלי בעיה יממה שלמה. לי מספיקות שמונה שעות. אני מנסה לחזור לישון, אבל לא מצליח. מכריח את עצמי "עוד קצת!", אנחנו מתעוררים ליום חדש.

אבל מה עושים? אין בית כנסת, אין מחזור ליום כיפור, אין ספר מעניין, תודה לאל שלפחות יש לנו תנ"ך.

שעת צהריים, האיש שלי הבריק כבר את הבית, זה על גבול הפלילי לראות גבר מנקה, אני מתאפק לא להכנס למטבח כי אני יודע שאני הופך למטרד כשהוא רוחץ כלים.

הוא מתרסק על הספה לידי, ואני מנופף בתנ"ך ושואל: "שאקרא לך קצת?" הוא מהנהן לאות הסכמה "אני יכול לספר לך על הפטרת יונה, קוראים אותה היום במנחה, ממש מיד אחרי שמספרים שהומואים זה רע, מספרים על יונה הנביא". הוא צוחק "אז אני אשמח שתדבר על יונה ולא על ה"נו נו נו" של לפניי…", אני מת על המבטא שלו.

אני מתחיל לקרוא מספר יונה: "ויהי דבר ה' אל יונה בן אמיתי לאמר, קום אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה." הוא מכיר את הסיפור. העלילה דיי מוכרת, יונה מנסה לברוח דרך יפו לתרשיש מהשליחות שלו, הוא לא מאמין שאנשי נינווה יכולים להשתנות, הוא חושב שאין טעם לדבר עם אנשי נינוה הרשעים. והנה סערה בים, רב החובל והמלחים מחפשים את האשם, עד שיונה מודה באשמה ומבקש שישליכו אותו למים. מה גדולה הפתעתו של יונה כשהוא משלים את שליחותו ומגלה שאנשי נינוה לקחו את האזהרה שלו ברצינות וחוזרים בתשובה, ואפילו המלך שלהם מסיר את הכתר וצם. בוש ונכלם הוא יוצא למדבר ושם תחת השמש הקופחת הוא מעדיף את מותו מחייו, אבל לפתע צומח עץ קיקיון שמגן עליו מפני השמש הקופחת. אך בלילה תולעת קטנה מכרסמת את העץ והוא נופל מתייבש ושוב חם ליונה ורע לו מהחום הכבד. והוא בוכה על העץ שנעלם לו. אמר לו אלוהים "על עץ שצמח בלילה אחד ונבל ביום אחד אתה בוכה? ואני על עם שנתתי את כל כולי בשבילם לא אחוס?", בעצם אלוהים מלמד את יונה שיעור בחמלה.

אני מסיים לקרוא במילים שלי.

הוא יושב בשקט ומביט בי.

שתינו מסתכלים אחד על השני עד שהוא שואל "זהו? יש לך מה להוסיף על זה?".

אני מחייך וחושב, "אני יכול לנסות… אני מפשפש בזכרוני…"

"תראה, בסיפורי התנ"ך תמיד יש מעבר למה שכתוב. הסיפור של יונה, במיוחד ביום כיפור, מדבר על שליחות אישית, על כמה כל אחד חשוב בעיני אלוהים. אבל אם אתה באמת עוצר ושואל 'למה?', אתה מגיע לתובנות יותר עמוקות יותר מסתם דג שבלע אדם."

שמעתי פעם שיונה היא הנשמה, כמו: "יונתי בחגווי הסלע". יונה בן אמיתי. ומי זה אמיתי? מי הוא אמת? אלוהים. אז זה סיפור של "הנשמה בת אלוהים", והיא לא רוצה לרדת לעולם, היא לא מתלהבת מהירידה לעולם החומרי. אבל הסיטואציה נכפית עליה והיא יורדת לעולם. היא מגיעה לעולם של כאוס והולכת ליפו, ליופי, רודפת אחריו. ומבקשת להגיע לתרשיש, לרדוף אחרי כסף. ואוניה דומה גם למילה אני. והאדם מתחיל לחצות את החיים, כי הים הוא מקום זמני, הוא מעבר בין נקודה A לנקודה B, עולם הזה ועולם הבא, והנשמה מטלטלת בים של החיים, רודפת אחרי היופי והכסף והעולם הזה מבלבל, היא שוכחת את השליחות שלה בעולם. ואז, כשהסערות באות – זה אלוהים שמזכיר לה את הייעוד שלה. סערות בריאותיות, כלכליות, רע לה, והיא סובלת. ויש סערה באוניה, ב"אני" שלה והרב החובל שהוא המח שואל "מה אנחנו עושים?!?!? למה אחרים מצליחים ואני לא? למה לא טוב לי?" והוא מגלה שיש בו נשמה שאומרת "זרוק אותי מהאוניה! תוציא אותי מהאני שלי! יש לי יעוד בעולם הזה!"

אני ממשיך בשטף הדברים "ביום כיפור אלוהים אומר לנו "כל מה שעבר עלינו בשנה הקודמת אפשר לסדר הכל מחדש אם רק תבין שלנשמה שלך יש שליחות, אם תעשה חיבור לבורא עולם, אם יהיה לך קשר בין הנשמה למח, בין יונה לרב החובל אז הים יהיה רגוע."

שתינו שותקים.

הוא מתבונן בי בעיניים מעריצות. "זה כל כך עמוק, הראל," הוא אומר בשקט.

אני מרגיש איך הסומק עולה בלחיי. כל כך מוזר לי שהוא עושה אותי כזה דוס.

"אני יודע, היהדות שלנו נפלאה, יש בה תובנות שקשה להגיע אליהם במקומות אחרים".

הוא מביא לי נשיקה, ואני מטה את הראש הצידה, "מאמי, כיפור היום."

הוא נכנס לחדר וחוזר עם שפורפרת ביד וקרם מרוח על הידיים, "בא לך מסאז' ברגליים?" אני מגחך. "זה לא בחוקי הפורמט, קרמים בכיפור."

"אופס," הוא משיב בחיוך, "אבל כבר שמתי, אז רק מה שיש לי על הידיים."

זה לא כזה מזיז לי, אני לא כועס, אני לא הרב שלו. אני מהלך בחבל דק בין להיות בעל ללהיות מדריך. אני לא רוצה להיות מדריך.

אני מתיישב על הספה ברגליים משוכלות והוא עושה לי מסאז' מפנק בכף הרגל.

אני יודע שזו הדרך שלו לומר תודה.