אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<       אני לא יודע מה קורה לי, הלב שלי רץ קדימה, דוהר לאהבה כמו סוס פראי. אני מביט על מייקל בעיניים בורקות, מלא התרגשות. והראש כמו משתרך מאחור, בקצב שלו לוחש לי בקול ספקני: "הראל, תירגע. תקשיב רגע. אין לו עבודה כרגע, הוא נרתע כשנגעת לו בבטן, הוא לא משתף אותך במה שהוא באמת אוהב או לא אוהב. ומה עם זה שהוא סגור? למה אתם לא מצליחים לדבר בפתיחות על מין? יש פה המון דגלים אדומים." אבל הלב... הלב כאילו יש לו קול משלו, מנותק מההיגיון, והוא מחייך כמו דביל ומסמיק בכל פעם שהוא נזכר במייקל: "הוא מושלם, הראל! אימאל'ה, איזה חתיך! תראה אותו – מאורגן, חכם, יודע להקשיב ולכוון אותך. והוא אחראי! הוא לא מתפזר מדבר לדבר כמו שאתה עושה לפעמים. הוא יציב, הוא בטוח. כל כך מרגיע לדעת שאם דיברת איתו בבוקר, אין הפתעות אחר הצהריים. אתה יודע בדיוק איך ייראה היום שלך כשהוא בסביבה. הוא פשוט... נותן לך עוגן." אבל מה עושים כשהלב והשכל לא מסכימים? אני מרגיש כאילו הם שני צדדים שמושכים אותי לשני כיוונים שונים, ואני עומד באמצע, אובד עיצות. ישבתי מול טלי, ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   התעוררתי מוקדם מהמצופה ממני ליום שבת בבוקר. הקול הפנימי אמר לי לקום ולהתפלל. מייקל, עוד היה שקוע בשינה עמוקה, נושם בקצב רגוע שלא הסתדר עם ההמולה שהתחוללה בתוכי. יצאתי למרפסת עם הסידור, ועמדתי מול הנוף הירוק. היער שעמד מסביבנו היה דחוס וצפוף, וקרני השמש רק התחילו לשבור את האפלה. השקט הזה מילא אותי – כמו תמיד בשבת. התחלתי את שחרית, הלחישה שלי מתערבבת בציוץ הציפורים, זו חוויה אחרת להתפלל בטבע ולא בחדר סגור כמו תמיד. אבל איפשהו באמצע "נשמת כל חי," מצאתי את עצמי חושב על מייקל. על הלילה שעבר. על הגוף שלו, שפתאום הרגיש לי קרוב מדי ורחוק מדי באותו הזמן. על הרתיעה שנגעתי לו בבטן. ניסיתי להחזיר את המחשבות שלי חזרה לתפילה, אבל הן התעקשו לשוטט. סיימתי את התפילה מהר מהרגיל. קיפלתי את הסידור, החזרתי אותו לתיק, ונשארתי לעמוד עוד רגע מול הנוף, מרגיש את השמש מחממת את הפנים שלי. השבת כאן בצימר הרגישה אחרת – לא קדושה במובן שהייתי רגיל אליו. כשחזרתי פנימה, מייקל כבר היה ער. הוא עמד מול המראה, מושך חולצה על הגוף שלו ונראה מופתע לראות אותי. "כ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי. כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך. "בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען. "בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי. "תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות. הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי. הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי. "זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות.  "אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?" הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< לא ממש הבנתי איך בוחרים צימרים או מקומות אירוח אחרים. אני די מפונק, ולרוב לא טורח לחפש – דברים פשוט מגיעים אליי לבד. הטיולים שלי הם לרוב ספונטניים לחלוטין. למשל, פעם ראיתי בעלון שבת הצעה מפתה: שלושה ימים באילת, הכל כלול – אוטובוס מבנייני האומה, פנסיון מלא, ואפילו הנחות לאטרקציות באזור. ההצעה הייתה מיועדת לאברכים וגברים חרדים, אבל זה ממש לא עצר אותי. מיד ניגשתי לערן ואמרתי בהתלהבות: "תקשיב, יש דיל מטורף! יאללה, בוא ניסע לאילת!" ערן נלחץ: "מה? אתה רציני? זה מיועד לגברים נשואים! הם מחלקים את השבוע – קודם כמה ימים לנשים, אחר כך למשפחות, ורק בסוף לגברים. בגלל שזה שלושה ימים לכל קבוצה, יש כאלה שמנצלים את זה עד הסוף – חצי עם המשפחה וחצי לבד..." אבל אני התעקשתי: "תקשיב, התקשרתי אליהם. אמרתי שאני ואברך נוסף, חבר לכולל רוצים להצטרף. אף אחד לא באמת יבדוק לנו את הכתובה... נגיד ששנינו נשואים לפרגיות נחמדות, ונשתלב בנוף." ערן התגלגל מצחוק: "אתה לא נורמלי, הָרִי! אתה יודע את זה?" אני בהחלט יודע איך לשכנע, וכך, אחר...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< חברות וחברים אהובים, רק רציתי לעדכן אתכם שבסופ"ש הקרוב אצא להפסקה קצרה מכתיבה כאן בבלוג. בעלי חזר הביתה אחרי שבוע שלא היה, וזה אומר שהשבת והראשון (שהם ימי החופש שלנו כאן בחו"ל) מוקדשים למשפחה וזמן איכות איתו (צריך גם ליצור סיפורים, לא?). אני לא אכתוב פוסטים חדשים כמו בדרך כלל, אבל אל דאגה! אחזור לפעילות מלאה כבר ביום ראשון בערב או שני בערב. בינתיים, אם יש לכם שאלות או משהו שתרצו לשתף איתי, אני פה, כמו תמיד – מוזמנים לכתוב לי בתגובות, אפשר גם אנונימית ואני אענה בשמחה! תודה שאתם פה איתי – אתם הופכים את הכתיבה שלי למהנה ומיוחדת כל כך. נתראה בקרוב! שלכם, הראל 💛 >>הפרק הבא מחכה לך כאן<<

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< זה לא פשוט להיות חרדי ולדעת שאתה אוהב ונמשך לגברים. זו תחושה שמשהו לא תקין בך, שאתה לא בסדר. בהתחלה, כשאתה קטן, אתה לא באמת מבין את המשמעות של זה. לחבק בנים, לנשק אותם אפילו, זה מרגיש טבעי, פשוט וקל.  תמיד מספרים לי שכשהייתי קטן, אמרתי לאימא: "החלטתי! אני מתחתן עם דוד מהגן!". היא צחקה ואמרה בנחת: "הראלוש מתוק, בנים מתחתנים עם בנות!" ואני העוותי את פניי בסלידה: "איכככ בנות זה מגעיל! אני רוצה רק את דוד!" היא רק חייכה אליי וענתה: "זה יעבור לך, מתוק שלי". ככל שגדלתי והתחלתי להבין את העולם סביבי, התחושה הזו של להיות שונה התחילה להציק. כולם סביבי התעסקו באותה הילדה שעברה ברחוב, ולפתע הרוח נשבה והחצאית שלה התעופפה אל על ובטעות ראו לה את התחתונים הקטנים והורודים. החבר'ה התגלגלו מצחוק. גם אני צחקתי איתם, כי זה משעשע, למרות שהרגשתי צורך לגונן עליה. בתוך תוכי חשבתי על סיטואציה אחרת לגמרי. מצחיקה ומסקרנת באמת! כשהייתי בגן חובה חיסנו את כל ילדי הגן, אחד אחד עברנו את הפרגוד הלבן, הפשלנו מכנסיים וקיבלנו זריקה...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<    ערן ואני ירדנו במדרגות, קצת באיחור. ערן לא אמר כלום, רק הביט בי במבט שלו – חצי אדיש, חצי תוהה למה בכלל הוא בא. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא יתנהג יפה, אבל בינינו, לא הייתי בונה על זה. "ערן, תהיה נחמד, טוב? זה חשוב לי." ערן גיחך וגלגל עיניים. "אני תמיד נחמד." "אני פשוט רוצה שתכיר אותו. אל תהרוס את זה, טוב? אני לא רוצה לוותר על אחד משניכם," סיננתי, מקווה שהוא יבין את הרמז. "אני רק אומר את מה שכולם חושבים," ענה בקול חד ומעט מתגרה. כשנכנסנו למסעדה, מייקל כבר ישב שם, רגוע כתמיד. אם הוא התרגש, זה היה חבוי מתחת לחולצה המכופתרת שלו. תמיד תהיתי איך הוא מצליח לשמור על שלווה כזו – הלוואי שזה היה מדבק. "שלום," אמר מייקל, מחייך לעברי ואז לערן. "שלום גם לך," ענה ערן בטון יבש, אולי אפילו מעט מזלזל, וסקר את מייקל מכף רגל ועד ראש לפני שהתיישב מולו, שומר על מרחק אסטרטגי. "מה אתם רוצים להזמין?" שאלתי. ערן הביט במייקל ואז בי ואמר, "אתה יודע מה אני אוהב, לא? מי מכיר אותי יותר טוב ממך?...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כשאני עם מייקל, העולם עוצר מלכת, ואני חוזר להיות אני – הראל האמיתי. לא הראל של ערן, לא של המשפחה, לא זה שעסוק בפתרונות או בהדחקות. עם מייקל אני פשוט חי, בלי לסחוב על הגב בעיות של אחרים, בלי לשקוע בבעיות של אף אחד. זה כמו לנהל חיים כפולים: באחת, אני רק צעצוע; בשנייה, אני אדם שלם. מייקל החליט שנלך לשחק באולינג בתלפיות. באמת שהייתי חסר מצב רוח, אבל התמסרתי לרעיון. לפעמים אחרי שאני מכריח את עצמי לעשות משהו אקטיבי, אני מרגיש טוב.   המסלול הואר באורות ניאון צבעוניים, מוזיקה אלקטרונית קצבית התנגנה ברקע, וקולות הכדורים המתנגשים בפינים מילאו את החלל. המשחק עצמו הפך לתחרות משעשעת, למרות שבואו נודה על האמת – לא הייתי בדיוק יריב ראוי. הקשר יד-עין שלי השאיר אותי בעמדת נחיתות מוחלטת. מייקל ניסה לעזור, ללמד אותי. הוא התקרב בזהירות מאחורי, שואל אם זה בסדר לכוון אותי איך להחזיק את הכדור, אם נוח לי בתנוחה הזו. הייתה לו סבלנות שלא הכרתי – כזו שמציבה גבולות, שואלת, מכבדת. התכונה הזו שבו ריתקה אותי. הוא לא פחד בי, ולא התבייש בי, ולא עיניין אותו אם אח...